חברון: העיר ללא חנויות

דמיינו לעצמכם מצב שבו ציר התנועה המרכזי בעירכם סגור. עכשיו דמיינו לעצמכם מצב שבו ציר התנועה סגור שלא לרגל שיפוצים. כלומר, הוא אינו סגור למשך מספר שבועות, אלא סגור כך במשך שנים. שערו בנפשכם מצב שבו אין באפשרותכם לעבור בציר התנועה החשוב ביותר בעיר שלכם, למשל רחוב אבן גבירול בתל אביב, רחוב אחוזה ברעננה, שדרות יצחק רגר בבאר שבע וכדומה. בכל פעם שתרצו לעבור מדרומה של העיר לצפונה, תיאלצו לעקוף את הציר המרכזי.

כעת, תארו לעצמכם שציר התנועה המרכזי הזה נמצא בעיר קטנה יחסית, ומדובר בציר תנועה מרכזי יחיד. שלא כמו בתל אביב, שבה ניתן לעבור מדרום העיר לצפונה גם דרך צירים חלופיים רבים, כמו רחוב בן יהודה, דיזנגוף או דרך נמיר.

עכשיו ציירו בדמיונכם מצב היפותטי לחלוטין שבו הגישה מצפון העיר לדרומה אסורה עליכם וזאת על-פי צו צבאי. כלומר, כל מעבר מצפון העיר לדרומה ילווה בסנקציות. הוסיפו למשוואה את העובדה שאתם ומשפחתכם מתגוררים בעיר הזאת במשך עשרות ומאות בשנים, וכי בשש-שבע השנים האחרונות אינכם מסוגלים לעבור מדרום העיר לצפונה בציר התנועה המרכזי. לסיום, הוסיפו לתמונה שדמיינתם נתון נוסף ואחרון: עליכם ועל עוד 35,000 מתושבי העיר המדומיינת הזו חל אומנם איסור לעבור מדרום העיר לצפונה, אך לגבי-600 איש המתגוררים בלב העיר שלכם מותר גם מותר לנוע כאוות נפשם.

ברוכים הבאים לחברון. עיר הרפאים והשיממון. בחלק שמצוי תחת אחריות ישראלית (H2) חיים כ-30,000 פלשתינים. אזור H2 רווי במחסומים. רק בעיר העתיקה מצויים כ-14 מחסומים המונעים גם כניסת כלי רכב לעיר. מלבד הפלשתינים מצויות בחברון חמש התנחלויות, בהן גרים 600 מתנחלים ועוד כ-1500 חיילים. צה"ל שולט כיום על שני צירי התנועה המרכזיים המחברים בין דרום העיר לצפונה - רחוב השוהדא ורחוב אסהלה, הסגורים בפני תנועת פלשתינים.

כשמדברים על עיר, מדברים על מסחר. על חנויות, על אוכל, על שתייה, על בעלי עסקים. אלא שבחברון הדבר לא קיים. במשך שעה ארוכה הסתובבתי בעיר וניסיתי למצוא מכולת אחת פתוחה, אך לא מצאתי. לפני מספר שנים הכול נראה אחרת: חברון שקקה חיים, החיים הכלכליים פרחו, חנויות היו פתוחות, אנשים הסתובבו בשווקים והייתה תחושה של עיר נורמאלית. לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בשנת 1994, שקלה ממשלת ישראל לפנות את היישוב היהודי מהעיר, אלא שבסופו של דבר הוחלט על הטלת מספר הגבלות שיחולו על יהודים במערת המכפלה והוחלט על סגירת רחוב השוהדא והחנויות בו. זהו האבסורד הגדול. מי שהוענש בסופו של דבר כתוצאה מהטבח שביצע גולדשטיין היו הפלשתינים עצמם. רחוב השוהדא היה עד אז עורק המסחר המרכזי בעיר והוא פרנס אלפי פלשתינים. מאז הוא סגור.

השבוע, כשהסתובבתי ברחוב השוהדא בעיר, ראיתי רק חנויות סגורות. הרחוב, כמו רחובות רבים בחברון, הוא סטרילי. המעבר מותר רק ליהודים. מעל לחנויות ניתן לראות מזכרת מהתקופה שבה הצליחו תושבי העיר להתפרנס. קליניקות של רופאים, בתי מרקחת, חנויות תכשיטים. הכול שומם, דומם, כמו זיכרון דהוי. מאז פיגוע ההתאבדות בשנת 2003, שבו נהרגו בני הזוג לוי, נותרו החנויות סגורות בצו. כיום כל מה שאפשר לראות הוא חנויות סגורות בצו צבאי והפתחים שלהן מרותכים.