|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
המהומות במצרים - על דורשי השלום להביט קדימה, לעבר העתיד [צילום: AP]
|
|
|
הנכס האסטרטגי תלוי על בלימה
|
|
השלום הקר עם מצרים השכנה, המחומשת עד צוואר בנשק האמריקני החדיש ביותר, נראה לפתע כתלוי על בלימה, כאשר רבבות מצרים מסתערים על סמלי השלטון המצרי ותובעים מחוסני מובארק, עליו נשען השלום עם מצרים, להסתלק מן השלטון
|
|
הנכס האסטרטגי שלנו, השלום עם מצרים, תמורתו שילמנו בנסיגה מסיני עד גרגיר החול האחרון, ויתרנו על בארות הנפט באבו-רודס, הרסנו את העיר ימית, ועימה 15 היישובים החקלאיים הפורחים שבחבל; השלום הקר הזה עם מצרים, המחומשת עד צוואר בנשק האמריקני החדיש ביותר, נגד איזה אויב?; השלום הזה נראה לפתע כתלוי על בלימה, כאשר רבבות מצרים מסתערים על סמלי השלטון המצרי ותובעים מחוסני מובארק, עליו נשען השלום עם מצרים, להסתלק מן השלטון.
בעיניים כלות אנו רואים בערוצי הטלוויזיה את זעם ההמונים המצרים, ושומעים את הפרשנים שלנו, מהימין ומהשמאל כאחד, מביעים בצורה מפוכחת את חששם כי כל שלטון שיחליף את מובארק עלול בצורה כזאת או אחרת להתנכר להסכם השלום, ובכך נאבד את הנכס האסטרטגי ממנו נהנינו במשך יותר משלושה עשורים.
בימים שכאלה ראוי שהמטיפים ללא לאות שישראל חייבת לשלם בוויתורים כואבים הכוללים נסיגה והריסת ישובים פורחים, תמורת שלום שאינו שווה את הנייר עליו הוא חתום, כפי שעלול חלילה להתרחש במצרים - ראוי שיזכרו את הניסיון המר שעברה ישראל באירן בעקבות המהפכה החומיינית שסילקה את השאה האירני ועימו את כל המומחים הישראלים שפעלו שם בהמוניהם. גם בטורקיה מתפתח תהליך דומה, שלא לדבר על הבחירות הדמוקרטיות בעזה שהעלו את החמאס לשלטון.
בימים שכאלה, דורשי השלום בכל מחיר חייבים ביתר צניעות, ראוי שיטילו ספק בנוסחת השלום בו הם דבקים, וישאלו האם לאור (לחושך) המתרחש בימים אלה במצרים, חתימת הסכם שלום תוך ויתור על נכסים אסטרטגיים, אינה מסכנת את ביטחוננו יותר מאשר היעדרו של שלום פתאים שכזה.
|
| תאריך:
|
31/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
31/01/2011
|
|
גורי גרוסמן
|
|
הנכס האסטרטגי תלוי על בלימה
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
מקס פאואר
|
31/01/11 13:37
|
|
לנשיא ארה"ב ברק אובמה היו שלוש אפשרויות תגובה להתקוממות במצרים. הוא יכול היה לתמוך במובארק ולסייע לו,הוא יכול היה לצודד במתקוממים או לשתוק ולהמתין. אובמה בחר באפשרות השניה. מדוע מיהר ברק אובמה לצאת בדרישות לרפורמה ולהזהיר את מוברק מפני שפיכות דמים?. מה מהות הפתיל הקצר של אובמה ועל מה מושתת שיקול דעתו?.
|
|
|
|
|
אם ג'קי מצא הולך לשנת מאסר, צריך לשלוח חלק ניכר מהפוליטיקאים שלנו למאסר עולם. אם ארבעה מינויים של אנשי מקצוע ראויים אבל שיקולים זרים שווים שנת מאסר אחת, כמה שווים עשרות מינויים פוליטיים של אנשים חסרי כישורים? אם מינויים שלא גרמו שום נזק למדינה שווים שנת מאסר אחת, כמה שווים מינויים הגורמים לכך שענייני המדינה ינוהלו בצורה כושלת?
|
|
|
|
|
בהפרש של ימים ספורים הציגה קהילת המודיעין הישראלית שתי הערכות שונות באשר למימוש האופציה הגרעינית באירן. ראשון היה זה מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, אשר הציג הערכה שלפיה לא תגיע אירן לנשק גרעיני לפני 2015. ואילו ראש אמ"ן החדש, האלוף אביב כוכבי, הופיע בוועדת החוץ והביטחון, והעריך כי אירן עשויה להגיע לנשק גרעיני תוך שנה מקבלת החלטה, ומכאן שהיא עלולה לממש אופציה גרעינית כבר במהלך השנה הקרובה, שלוש שנים קודם להערכה שהציג דגן.
|
|
|
|
|
תמיד חשבתי שזוהי תכונה ישראלית טיפוסית: כשפורצת שערוריה רבתי, אנחנו מתעלמים מהבעיות הגורליות ומתרכזים באיזשהו פרט משני. זה חוסך מאיתנו את הצורך להתעמת עם הבעיות האמיתיות ולקבל החלטות מכאיבות. יש דוגמאות לרוב. הדוגמה הקלאסית התמקדה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". כאשר נודע שרשת-ריגול ישראלית קיבלה ב-1954 את ההוראה להניח פצצות במוסדות אמריקניים ובריטיים במצרים, כדי לחבל בקשרים המשתפרים בין המערב וגמאל עבד-אל-נאצר, פרץ בישראל משבר ענק. אך כמעט איש לא שאל אם הרעיון כשלעצמו היה חכם או טיפשי. כמעט איש לא שאל אם זה היה נבון, מבחינת האינטרס הישראלי, להתעמת עם המנהיג המצרי החדש והנמרץ, שכבר הפך לאליל ההמונים ברחבי העולם הערבי (ושכבר רמז במגעים חשאיים שהוא מוכן לשקול שלום עם ישראל). לא, השאלה היחידה הייתה: מי נתן את ההוראה? שר-הביטחון פינחס לבון או ראש אמ"ן, בנימין גיבלי? שאלה זו טלטלה את האומה, גרמה לנפילת הממשלה והביאה את דוד בן-גוריון לפרישה ממפלגת-העבודה.
|
|
|
|
|
הנשיא מובארק ניצב מול האתגר הגדול ביותר לשלטונו מאז החליף את הנשיא סאדאת, לפני כשלושים שנה. ב-28 בינואר, לאחר כמה ימי הפגנות אלימות ברחבי מצרים, הפעיל מובארק את הצבא כדי לדכא את ההתקוממות. בתוך כך הודיע מובארק בן ה-83, כי "לא ייתן לדבר לאיים על השלום, על החוק ועל עתיד המדינה". ב-29 בינואר מינה מובארק את ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן, לסגנו והטיל על אחמד שפיק (מפקד חיל האוויר המצרי לשעבר) להקים ממשלה חדשה במצרים, שאמורה לבצע רפורמות במטרה להרגיע את ההמון. בשלב זה המשבר בעיצומו ולא ניתן להצביע על תוצאותיו האפשריות.
|
|
|
|
|
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
