נמר של נייר עמדה

באופן לא לגמרי מפתיע, דווקא בדיון שנגע לנייטרליות התלהטו הרוחות. התלהטות אקדמית מאופקת אמנם, אך תוקפנית למדי.

לאחרונה ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה במעונו המרשים בירושלים כינוס בנושא מכוני חשיבה, Think tanks. בכינוס, בהשתתפות אורחים לא מעטים מחו"ל, דנו בתפקידם של מכונים אלה במשטרים דמוקרטיים, ובין היתר גם במתח שבין האידיאולוגיה המריצה כל מכון לבין הצורך לשמור על אובייקטיבית מחקרית.

פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, אמרה שם שבעיניה אי-אפשר לעשות מחקר חברתי בלי להחזיק בהשקפה כוללת על מבנה הכוח הרצוי בחברה; בעמדה כלשהי לגבי מצבו הנוכחי של העולם, ובחזון לגבי מצבו הרצוי. "המחקר אינו פתוח לכל אופציה", אמרה הרמן (הדברים מובאים בתרגום חופשי, שכן הדיון נערך באנגלית). "לדוגמה, אם כלכלן יגיד שמבחינה כלכלית העבדות משתלמת, זו אינה דעה שיכולה להיות מקובלת היום במחקר. לדעתי, יש להכריז על הדעות המוקדמות שלך ולומר למשל, 'אני מאמין בממשל דמוקרטי'. לומר שאתה מגיע נקי לשולחן - אני חושבת שזה אינו נכון, מה גם שבמילא לא יאמינו לך. אם תטען למשל שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הוא ימני פטריוטי, אנשים לא יקנו את זה כי הם רואים את התוצרים שלו".

השולחן העגול של המכון לא נשאר חייב. הם דווקא כן נייטרלים, טוענים שם. ד"ר עודד ערן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר שהוא מופתע מההערה של הרמן. "אתה לא צריך להגביל את עצמך ולהכריז מאין באת. לא יכול להיות 'קו' של מכון. אתה צריך להיות פתוח לרעיונות מגוונים, תחת מגבלה אחת: שמירה על רמה גבוהה של מחקר. כי אמינות היא המפתח".

דניאל גיילין ממכון NORC האמריקני טען גם הוא שהם "מאמינים שקיימת עבודה נייטרלית. ישנם מכונים נייטרליים, והממשל מקשיב להם כי עבודה שאינה מזוהה פוליטית מתקבלת יותר".

ופרופ' יעקב בר-סימן-טוב, העומד בראש מכון ירושלים לחקר ישראל, המחיש מהמציאות הישראלית: "מי מחליט למשל מהו האינטרס הלאומי של ישראל? אחד יגיד שזה לעשות הכול כדי להגיע לשלום. אחר יחלוק. עשינו מחקר על שיח'-ג'ראח. אנחנו סבורים לאור המחקר שלהשיב לשם כעת יהודים זו טעות, אף שמדובר בבתים שהם רכוש יהודי. אנחנו הולכים על צידוקים הגיוניים, רציונליים, ולא מוסריים ואז זה בסדר. אחרי כינוס שערכנו על המחקר קיבלנו טלפון מעיריית ירושלים ששאל מי מימן את המחקר, וענינו שאיש לא מימן זאת".

בר-סימן-טוב הסביר, לטובת האורחים מחו"ל, שהוא מדבר על שכונה ערבית שיהודים נכנסו לגור בה. שכנו לשולחן, פרופ' אפרים ענבר העומד בראש מכון בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, מיהר לתקן שמדובר ב"השבת היהודים" למקום שגרו בו בעבר. ענבר, אגב, דווקא מסכים עם הרמן. "אני לא חושב שיש מדעי חברה נטולי ערכים", הוא אומר. "זה נכון שאפשר לבחון מקרים באופן נייטרלי, אבל נאמר פה למשל ששלום הוא ערך. בעיניי ירושלים היא ערך חשוב יותר משלום".

לאחר הדיון העוקצני משהו, שבו הובעה הסכמה כללית שרובם של מדעני החברה נמצאים מהמרכז שמאלה, אמרה לי פרופ' הרמן שככל הנראה "אנשים לא מודים אפילו בפני עצמם שכך או אחרת הם עושים איזו סלקציה אפריורית מה מקובל עליהם ומה לא מקובל עליהם. יש הכחשה. אני מאמינה שצריך להציג את כרטיס הכניסה שלך, ולתת לקורא להבין את נקודת המוצא שלך - ומכאן והלאה לשמור על סטנדרטיים מקצועיים. הרי אפילו נתונים מספריים סטטיסטיים יכולים להתפרש אחרת אצל כל אחד".

פרופ' ענבר אמר לנו אחרי הדיון שאף שהדעה שלו לא תמיד פופולרית הוא מקפיד לומר את אשר על לבו. "אני מאמין שזה חשוב. חשוב שאדם מהרחוב ישמע ויאמר - הפרופסור הזה חושב כמוני".

אתה סבור שאתם מקבלים די חשיפה?

"אני יודע איך העיתונות עובדת. אם הייתי בצד שמאל הייתי זוכה ליותר תקשורת, אין ספק. אבל זו חלק מהמלחמה שלנו".

את האנרגיות שלו, הוא אומר, הוא מעדיף לשמור את זה לכינוס שנערך בהמשך השבוע אצלו, במכון בגין-סאדאת, על זכותן של דמוקרטיות להגנה עצמית. במהלך ארוחת הצהריים הוא ממליץ לאחד האורחים האמריקנים ממכון ששמו 'בית החירות', שתהה על דעותיו, לשוחח עם חברת הפרלמנט האיטלקי הפרו-ישראלית פיאמה נירנשטיין, המגיעה לכינוס בבר-אילן, שכן היא יכולה לתרום לו תובנות משמעותיות על משמעה האמיתי של החירות.