הדיקטטורה בישראל מזכירה לי את האימרה המשפחתית: הגבר בבית קובע את הדברים החשובים באמת, והאישה נשארת עם ההחלטות הקטנות. הגבר קובע (כדוגמה) באיזו מפלגה יבחר, והאישה מחליטה מי למשל יוריד את הזבל בבית.
הרודן לוקח "בצניעותו" את תפקיד האישה. האזרח הקטן ("הגבר") מחזיק בידיו ומאמץ אל ליבו את חוקת המדינה על שלל זכויותיו בה - ואילו הרודן ("האישה") בסך-הכל קובע לעצמו את שכרו החודשי והפנסיוני, מחליט מי יהיו שופטי בתי המשפט, ממליך מלחכי פינכה (בממשלה) לשמור על הקצפת, מנצל זכותו וכוחו לרעה באמצעות משטרה זדונית ופקחי עירייה מטעם הרשות המקומית הכפופה והידידה לו, מארגן פרקליטות מטעם, ומחכך ידיו בהנאה כאילו היה אלוהים שסיים לברוא את העולם שלו.
ככה חיים להם אזרחים תמימים וטיפשים עם שבב אלקטרוני במוחם המחובר לבוס הגדול, מאמינים שבגדול נשמר החופש שלהם בעבותות החוק ונבחרי העם - וכשהם מבחינים בלחץ ובקריסה בכל אשר יעסקו ולכל מקום אליו יפנו - זה בדרך-כלל מאוחר מדי, ובעיקר חסר סיכוי להחזרת הגלגל לאחור ו/או הוצאת העגלה מהבוץ.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
