שירי אהרון זכאי מפליגים אל חופים אחרים

אסיף השירים של המשורר אהרן זכאי, מכיל מבחר מיצירתו, ישן וגם חדש. כותרת הספר "אל חופים אחרים", מרמזת על התשוקה המתמדת לפרוץ מן הקופסה הסגורה של היומיום אל מחוזות לא ידועים. יש בכך, כמובן, השלמה לספרו הראשון "אל חופו של רעיון". מתברר, שכאשר יוצא המשורר למסעותיו, שום חוף אינו תחנה אחרונה במסע.

המעשה השירי של אהרן זכאי מראשית דרכו הספרותית, כאז כן עכשיו, מדויק, ססגוני וחושני מאוד. השירה שלו רוויה צבעים צלילים וריחות, והיא מדייקת בפרטי החוויות כדי לא לאבד דבר. גם בתוך היומיום השוחק, מחפשת שירתו את משמעות החיים, כמהה ומתגעגעת.

שׁוּבִי אֶל תֵיבָתִי / יוֹנָתִי הַפִּלְאִית./ הַמַּבּוּל / עוֹד לֹא תַּם./ חִתְמִי / בִּנְשִׁיקָה הִיּוּלִית / עַל חוֹזֶה אַהֲבָה / כָּמֹהוּ לֹא נֶחֱתָּם / בֵּין כַּרְמִי לְגַנֵּךְ / בֵּין יֵשִׁי לְאֵינֵךְ / בֵּין כּוֹסִי לְיֵינֵךְ.

המשורר בספר זה שוזר מילים כדי לתת ביטוי לרגשות מגוונים, מתוך רצון לחוות הכל בלי להחמיץ דבר, ולהגיע אל השיא בהתחברות האנושית: האהבה. שירי האהבה הם כשירי היין של תור הזהב בספרד, ובין השורות זורם השיכר מתוק וסוחף.

גם אהבת הארץ והטבע מציפה את השירים. עוד בהיותו במעברת טבריה, ממש סמוך לעלייתו ארצה כתב את השיר "כמיהה":

כַּמֹהַּ כָּמַהְנוּ אֵלַיִךְ, מוֹלֶדֶת / אֶל חֵיקֵךְ הָאִמָּהִי מֶה עָרַגְנוּ עָרֹג! / אֶת שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי הֶעֱלֵינוּ בְּרֶטֶט / וּבְחֶשְׁכַת גָּלוּתֵנוּ הָיִית אוֹר יָרֹק.

במאמר זה אעמיק מעכשיו ואדון בתכנו של שיר מיוחד זה ("כמיהה"), כדי להציג את דרכו של זכאי בשירתו.

ביקשתי מזכאי לספר לי על כתיבת השיר "כמיהה": וכך סיפר לי:

"השיר נכתב ב-1952, שנה לאחר עלייתי ארצה ממוסול, בצפון עירק. גרתי אז בפחון במעברת "טבריה ב'". בגלל ידיעתי בעברית, קיבלתי מייד משרה במשרד החינוך כמורה במעברה. הייתה אווירה חגיגית אצלי ואושר אין קץ שזכיתי לעלות לארץ, לאחר שכה התגעגעתי אליה וכתבתי לה בגולה שירי כיסופים. הרגשתי שהתגשמה תקוותי. לימדתי את שיריי ליושבי המעברה ובבית-הספר, וגם שיר זה אהבתי ללמדו וגם לשיר אותו לפי לחן שחיברתי אז. העברתי לתלמידיי שיחות על אהבת הארץ, ושיר זה המחיש את אהבתי לארץ".

כְּמִיהָה / אהרון זכאי

כַּמֹהַּ כָּמַהְנוּ אֵלַיִךְ, מוֹלֶדֶת
אֶל חֵיקֵךְ הָאִמָּהִי מֶה עָרַגְנוּ עָרֹג!
אֶת שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי הֶעֱלֵינוּ בְּרֶטֶט
וּבְחֶשְׁכַּת גָּלוּתֵנוּ הָיִית אוֹר יָרֹק.
אֶל טוּבֵךְ מוֹלֶדֶת, נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ
לָבוֹא, לַחֲסוֹת בְּצִלֵּךְ הַשָּׁלֵו,
לָצֵאת מִמֵּצַר אַפְלוּלִי שֶׁל גָּלוּת
לִזְרוֹעוֹת מֶרְחָבֵךְ יִפְרַח וִילַבְלֵב!
עַל כֵּן נִתְעָרֶה בָּךְ, נַכֶּה שָׁרָשִׁים,
נִבְנֶה וְנִזְרַע בְּשָׂדֶה מְתֻלָּם,
נִשְׁעֶה לִתְפִלַּת רְגָבִים תְּאֵבִים
לִרְאוֹת בַּעֲמָל הַשָּׁבִים לִגְבוּלָם.
יָקוּם נָא הַדּוֹר הֶחָדָשׁ הָעוֹלֶה
עֲטוּר נִצְּחוֹן עַצְמָאוּת יִשְׂרָאֵל,
יַפְרֶה עֲרָבוֹת שֶׁנָּשַׁמּוּ בַּנֶּגֶב,
כָּל חֶבֶל עָזוּב, כָּל גַּיְא וְכָל תֵּל.
כְּלָכִישׁ הַנִּבְנֵית, סְדוֹם וְאֵילַת,
תַּעְנָךְ וּמְגִדּוֹ, הַגָּלִיל וְהָעֵמֶק,
כֵּן כָּל רֶגֶב נַצִּיל וְתֶלֶם נַבְקִיעַ,
עַד תָּנוּב אַדְמָתֵנוּ כֻּלָּהּ תְּנוּבַת-חֶמֶד.
בְּעָרְגֵנוּ אֶל חֵיקֵךְ, עוֹד בִּימֵי גָּלוּתֵנוּ
יָצֹא יָצְאָה נַפְשֵׁנוּ לְשֵׁמַע זִכְרֵךְ
וְעַתָּה בְּשׁוּבֵנוּ אֵלַיִךְ, אִמָּא
נַעַבְדֵךְ בִּמְסִירוּת וְעַל כֹּל נְבָרֵךְ.

המשורר זכאי אהרון מגולל כאן את סיפור הכמיהה לארץ ישראל במשך דורות. המולדת נתפסת כאם נטושה שבניה שבים אליה לאחר ניתוק ממושך.

געגועים

בשני הבתים הראשונים (ש' 8-1) בשיר מתאר הדובר השירי את הכמיהה רבת השנים למולדת. המולדת מכונה אימא בבית הפותח ובבית המסיים: "אל חיקך האימהי" (שורה 2), "ועתה בשובנו אלייך, אימא" (שורה 23).

המולדת מוצבת מול הגלוּת כאור מול חושך. היא מֵעין מגדלור, מֵעין אור שזרח לעם ממרחקים עד תום הגלות. הצירוף "בחשכת גלותנו" מתאר את הגלות כחשכה, וכנגדה זוהרת המולדת כ"אור ירוק". הפעלים המופיעים כאן הם כ'מ'ה' וכן ע'ר'ג' והם מבטאים את געגועי הדובר השירי.

אנו זוכרים את הפועל ע'ר'ג' מתהלים מ"ב, ב: כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלוהים ועלינו לזכור את ההמשך שם מובעת השאיפה לעלות לירושלים ולֵיראות פני אלוהים בבית המקדש: צמאה נפשי לאלוהים לאל חי מתי אבוא ואֵרָאֵה פני אלוהים. המולדת מופיעה כאור ירוק, אור של פריחה.

גם בבית השני מופיעה הגלות כחשכה: "לצאת ממצר אפלולי של גלות" (ש' 7). כאן מופיע הקיטוב: מיצר מול מרחב: הגלות היא מיצר, והארץ היא מרחב:

"לצאת ממצר אפלולי של גלות / לזרועות מרחבך- יפרח וילבלב!"
מוטיב הפריחה מופיע גם בבית זה. בבית א' הופיע הצירוף "אור ירוק" וכאן "ילבלב". המולדת נושאת עימה טוּב ("אל טובך מולדת") ושלווה ("צלך השלו").

השבים אל הארץ מתערים בה ומכים שורשים, בונים בה בתים וזורעים בשדה המתולם. פריחת הארץ ותנובת האדמה הם מסימני הגאולה במדרשים:

אָמַר ר' אַבָּא:
אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו):
"וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְכֶם תִּתְּנוּ וּפִרְיְכֶם תִּשְּׂאוּ
לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קָרְבוּ לָבוֹא".
כְּשֶׁתִּתֵּן אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל פִּרְיָהּ בְּעַיִן יָפָה אָז יִקְרַב הַקֵּץ,
וְאֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה יוֹתֵר מִזֶּה.

[סנהדרין צח, א: רש"י שם]

השדה מופיע כשדה מתולם להבליט את עבודת החורשים בשדה: הם חרשו בו תלמים להכינו לזריעה, והוא מתאר את פריחת האדמה כחוויה דתית: "תפילת רגבים תאֵבים" (ש' 11). הרגבים המחכים לצמיחה מופיעים כמתפללים. יש כאן ארמז לתפילתו של רבי נחמן מברסלב: "הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה, ששומעים השירה שלהם, וטוב מאוד ביניהם לעבוד את האלוהים ביראה".

הארץ ורגביה מחכים לשבים: "לראות בעמל השבים לגבולם". כאן נרמזים הפסוקים מירמיהו ל"א על רחל אמנו: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם-ה' ושבו בנים לגבולם (שם, ל"א, טז-יז).

הדור הגדֵל בארץ נתפס כדור אחר. הוא לא גדל "במצר אפלולי של גלות" (ש' 7) אלא גדל בארץ. והוא מתואר כדור של ניצחון ושל הפרחת השממה:

יקום נא הדור החדש העולה
עטור ניצחון עצמאות ישראל
יפרה ערבות שנשמו בנגב
כל חבל עזוב, כל גיא וכל תל.

האפיונים של הדור הצעיר הם: חדש, עולה, עטור ניצחון. הערבות שנשמו במשך הדורות יפרו בעקבות מגע הקסם של הדור הצעיר הנולד בארץ. המקומות הנזכרים כאן: נגב, כל חבל עזוב, כל גיא וכל תל. גם בבית הבא יש פירוט טופוגרפי של חבלי הארץ הנשמים שיפרו ויפרחו מעכשיו.

בשנות המדינה הראשונות התקיים מפעל הפרחת חבל לכיש, ועל כך נכתבו ספרים רבים, בכללם הספרים של אריה לובה אליאב ורבקה גובר. נזכר כאן גם מפעל פיתוח חבל סדום והפקת האשלג, וכן הקמת נמל אילת.

נזכרים חבלי תענך ומגדו סמוך להר הגלבוע ועמק יזרעאל, ומובלט הצירוף "הגליל והעמק" לא במקרה. הצורך ליישב את הגליל היה יעד חשוב בראשית שנות המדינה, וייבוש ביצות העמק לצורך יישובו היה מפעל חשוב. המשורר ש' שלום טבע אז בשירו את הצירוף "העמק הוא חלום", וזהו צירוף שליווה את המתיישבים בעמק יזרעאל.

דמותו של החלוץ מופיעה כאן באור יקרות: "כן כל רגב נציל ותלם נבקיע / עד תנוב אדמתנו כֻּלה תנובת חמד" (ש' 20-19). הפעלים המאפיינים את החלוץ הם: נציל, נבקיע. אלה, אכן, פעלי גאולה וכיבוש הארץ בתקופת הראשית של שיבת ציון בדורנו.

בבואו לברך חש הדובר השירי צורך לעמֵת את געגועי השיבה מן הגלות עם המפגש המחודש. הגעגועים מופיעים בלשון שיר השירים: "יצאה נפשנו". יש כאן רמז ברור לשיר השירים: "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" (שם, ה, ו).

השורות המסיימות מבליטות שוב את שיבת הבנים לאם, תוך רצון לכפר על העבר ולברך על העתיד. הכפרה אינה נכתבת, אך היא לאטנטית: "נעבדך במסירות". מכלל הדברים הללו אנו שומעים שבעבר לא עבדנו אותך במסירות, ועתה בשובנו נקדיש עצמנו אלייך אימא מולדת.

"ועל כל נברך":

השורה המסיימת רואה את הקיום על הרע והטוב שבו כראוי לברכה, כי הקיום הוא מעתה ואילך בארץ ישראל. המשנה אומרת: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (משנה ברכות ט, ה).

יישר כוח.