הבגידה ב"מגילת העצמאות" עוד מעט "יום העצמאות". האמנם? במגילת העצמאות לא מוזכרת אף פעם אחת המילה "עצמאות"!
כל שנעשה ביום ה-14 במאי 1948 הוא להכריז על הקמת מדינה זמנית, עד אימוץ החוקה, שהייתה אמורה להתקבל על-ידי אסיפה מכוננת. לא מאמינים? אז הנה לשון ההכרזה:
"אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".
שלטונות נבחרים וסדירים אומנם יש, אך אלה לא נבחרו בהתאם לחוקה, הואיל והאסיפה המכוננת בגדה בהכרזה של 14 במאי 1948, ולא אימצה חוקה, אלא הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, בהבטחה מעורפלת שתגבש "חוקה" בשלבים, ומבלי להגדיר לוח-זמנים למשימה זו. רק שני צירי האסיפה התנגדו לביטול בפועל של סעיף "החוקה" שבהכרזה,
ערי ז'בוטינסקי והלל קוק.
בת 69 בלי תעודת זהות במספר פסקי-דין שניתנו לאחר ההכרזה קבע בית המשפט העליון כי ל"מגילת העצמאות" אין כוח משפטי מחייב וכי בהעדר חוקה השלטון (אין ספק שיש שלטון) הוא למעשה המשך המנדט הבריטי. כלומר, יש תעודת לידה (הכרזה/מגילה) אך אין תעודת זהות (חוקה).
אז על איזו "עצמאות" אנחנו מדברים? נראה לי שבהמשך למנדט הבריטי, הקמנו כאן מנדט קולוניאלי אחר – מנדט יהודי. השלטון מכריז השכם והערב כי אנחנו "מדינת הלאום של העם היהודי", כאילו קיבלנו מיהדות העולם ייפוי-כוח לשלוט בארץ הזאת בשמה ובמקומה עת יהודי העולם הם אזרחים נאמנים של ארצותיהם וממלאים בהן תפקידי רמי דרג.
לא רק שלישראל אין תעודת זהות אלא שב-50 מתוך 69 השנים שעברו מאז ה"הכרזה", אנחנו שולטים על שטח בו מוחלות שתי מערכות משפט: אחת אזרחית, שמוחלת על מי שמסווגים כיהודים, ומאפשרת להם להינות מכל הזכויות, כולל הזכות הבסיסית לבחור ולהיבחר לשלטון; ומערכת שנייה, צבאית, שמוחלת על אוכלוסייה מקומית לא-יהודית, ומשמשת כדי להכשיר את שלילת זכויות היסוד של אוכלוסייה זו בידי המשטר הצבאי השולט בה. בוודאי שמשטר כזה יכול להתקיים רק על-ידי דיכוי כל התנגדות, והכפשה של כל מי שמסרב לשתוק ודורש את ביטולו.
שלום לא מקבלים אלא לוקחים אין מקום להאשים את "הצד השני" במצב העגום שנוצר. שלום עושה החזק. זה לא משהו שמקבלים, אלא דבר שלוקחים.
בנובמבר 2000, חודשיים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, רואיין בני פלד, מי שהיה מפקד חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים ובמבצע אנטבה. בין השאר, הוא נשאל לגבי סיום הסכסוך:
אתה שואל איך יסתיים הסכסוך?
"הסכסוך היה יכול להסתיים אם ישראל באמת מדינה, והייתה מבינה שהיא צריכה את הגדה כשטח טריטוריאלי חיוני לשמירת הקיום הריבוני שלה וקיום הסכמי שלום עם השכנות שלה. צריכה לכבוש שוב את הגדה ולומר לתושבים חסל סדר, אם אתם רוצים להיות אזרחי ישראל: 1. תחתמו שאתם אזרחי ישראל – תקבלו את כל הזכויות והחובות של מדינת ישראל – והולכים לבחירות . 2. מי שלא רוצה, ורוצה רק להיות תושב, יקבל 'גרין קארד'. אבל הוא לא ישרת, לא ישורת, לא ייבּחר ולא יבחר. 3. מי שרוצה להילחם הוא אויב פנימי שלנו, נהרוג אותו".
הגזענות – מכשול לשלום אפשר לא להסכים עם ההצעה של בני פלד, אבל היא מעמידה בפנינו – בכל החריפות – את הסתירה הפנימית במושג "מדינה יהודית". כפי שפלד מתריס בפני המראיין: " זה אחת שתיים אתה עושה אבל בתנאי שאתה מפסיק להיות קהילה יהודית גזענית. אתה גזען וזה מה שמפריע לך לעשות!".
אז ביום הזיכרון נזכור את כולם, בלי להבדיל בין מתיישבים לילידים, ולמחרת - לא חג דרוש, אלא הסתכלות במראה - איך אנחנו נראים! נראה שהגזענות שלנו היא הסיבה להמשך הסכסוך. כי אנחנו רוצים את האדמות שלהם, אבל אותם - אנחנו לא רוצים. ואת זה לא צריך לחגוג.
שיחה שלמעשה הכתימה את דרכי פעולתה של מערכת המשפט בישראל, והיא מעיבה על המערכת גם היום
