בשנה הקרובה זה יקרה. קוריאה הצפונית תבצע ניסוי שיוכיח שפיתחה טילים היכולים לפגוע בסן פרנציסקו ובלוס אנג'לס, תודיע שהצליחה למזער ראשי נפץ גרעיניים שניתן להתקין עליהם ואולי אפילו תוכיח זאת בשיגור טיל גרעיני אל מחוץ לאטמוספירה. ארה"ב לא תוכל להמשיך במדיניות העיצומים ובלחץ הדיפלומטי והעולם יתקרב ליום הדין יותר מאשר אי-פעם מאז משבר הטילים בקובה.

המשבר הנוכחי יהיה אפילו מסוכן יותר – מזהיר דומיניק זיגלר ב-the World in 2018 של אקונומיסט. ב-1962 האצבע שעל ההדק לא הייתה של פידל קסטרו המהפכן, אלא של ניקיטה כרושצ'וב המפוכח שחיפש דרכים לרדת מהעץ. כעת האצבע היא של קים ג'ונג-און, הדיקטטור חמום המוח שאפילו סין ורוסיה – שתי הידידות היחידות של ארצו – לא מסוגלות לרסן. מולו ניצב אדם בעל עור לא הרבה יותר עבה – דונלד טראמפ.

החשש הגדול הוא שמילותיהם של שני המנהיגים ידחקו אותם לפינה ממנה יתקשו לצאת. בה במידה, כאשר המתח יהיה כה גבוה – אחד הצדדים עלול לפרש צעדים הגנתיים של משנהו כצעדים התקפיים ולהנחית מכה מקדימה. ייתכן שגם הגנרלים האמריקנים, המהווים כוח מרסן, יסכימו שאי-אפשר לחבוק ידיים כאשר עריה של ארה"ב נתונות בסכנה ישירה.

מוחות קרים יותר צריכים תחילה לשכנע את טראמפ, שאין כזה דבר "מכה כירורגית על קוריאה הצפונית". הנשק והמתקנים הגרעיניים שלה פרוסים ומוחבאים מתחת לפני האדמה, או ניתנים להעברה בקלות – כמו קים עצמו (כך שגם חיסולו אינו בא בחשבון). חצי-האי הקוריאני מאוכלס בצפיפות וכל פעולה צבאית תגרור אבידות כבדות; סיאול נמצאת בטווח של הארטילריה הצפונית. ברשות פיונגיאנג גם מצבורים של נשק כימי וביולוגי, כך שכל עימות יגבה מחיר דמים כבד מאוד.

לאחר מכן, ממשיך זיגלר, צריך לסייע לטראמפ להבין את הראש של קים. למרות שהוא נראה מטורף, הוא רוצה למות בשקט במיטתו בגיל מבוגר – כמו אביו וסבו. קים מבין היטב, שהתקפה על ארה"ב או שימוש בנשק גרעיני יביאו להרס משטרו. הוא זוכר היטב מה קרה לסדאם חוסיין ולמועמר קדאפי, ואמונו בטראמפ לא יגבר אם הלה יבטל את ההסכם עם אירן. אבל הוא יודע מה תהיה המשמעות של שימוש בטילים שברשותו; ולא, הוא לא משוגע.

לאור כל אלו, התגובה האמריקנית הנאותה צריכה להיות חזקה למדיניות הישנה של המלחמה הקרה: הכלה והרתעה. וזה אומר: מערכות הגנה מפני טילים, עיצומים כבדים, כינון יחסים דיפלומטיים, יצירת טלפון אדום בין שתי הבירות והמתנה לכך שהמשטר יקרוס בשל הסתירות הפנימיות שלו. מה שעבד מול ברית המועצות, יעבוד בקל וחומר מול קוריאה הצפונית.

זיגלר טוען, כי דווקא משום שהסיכונים כה גדולים – יש לנסות ולבצע מהלך דיפלומטי עוד יותר נועז בדמות הסכם בין שתי הקוריאות, ארה"ב וסין. הסכם כזה יכול לכלול ערובות מוצקות מצד ארה"ב לכך שלא תנסה להפיל את קים, ואילו קים יוותר על הנשק הגרעיני הבין-יבשתי. אפשר אפילו לחשוב על סיום רשמי של מלחמת קוריאה – ב-1953 הושגה רק הפסקת אש ולא הסכם שלום – ועל כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים בין קוריאה הצפונית לשכנותיה.

שר החוץ האמריקני, רקס טילרסון, רמז לאפשרות הזאת כאשר אמר שארצו תהיה מוכנה להבטיח לקים שלא תפיל אותו ולא תחצה את קו הרוחב 38 המבדיל בין שתי הקוריאות – אבל אז טראמפ ביטל בפומבי את דבריו תוך לגלוג. אבל כאשר מביאים בחשבון את העובדה שלטראמפ אין אמונות נוקשות ושהוא איש של עסקות גדולות – אולי בכל זאת יש איזשהו סיכוי שהעתיד נראה בהיר יותר מאשר תחזית לחורף גרעיני.