התשובה הפולנית

הסיפור הפולני - על חוק כנגד הגדרת מדינה פלונית כנאצית, עלול להמשיך להתגלגל במהדורה רומנית, אבל לטווח ארוך יותר, עד שתימצא שם מפלגת ימין (במקום מפלגת "רומניה הגדולה" שנעלמה פוליטית) שתעז לשבור את הלחץ הישראליציוני על הרומנים, להודות באשמה שהיא אולי נכונה אבל מרגיזה. ההבדל בין פולין לרומניה הוא שרומניה הייתה באמת בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואילו ממשלת פולין ברחה לבריטניה ומשם היא ניהלה מלחמה אנטי נאצית לצד בעלות הברית.

הסיפור הפולני הוא אחר במקצת. זו איננה המדינה הרשמית שהייתה פרו נאצית אלא שהעם הפולני היה אנטישמי בו בזמן שהוא נלחם בנאציזם. יתרה מכך, הפעילות האנטישמית האמיתית והרשמית של הפולנים החלה דווקא לאחר המלחמה ובמדים אדומים דווקא, ולא חומים. פולין הייתה למדינה הקומוניסטית היחידה, שלאחר מלחמת העולם השנייה נערכו בה שני פוגרומים: אחד התרחש בשנת 1945 כאשר שרידי ניצולי יהדות המדינה הזו חזרו לבתיהם וגילו כי הפולנים פלשו לתוכם בחסות המשטר הקומוניסטי ה"שוויוני". הפוגרום השני היה בשנת 1968 ובעקבותיו ברחה שארית הפליטה היהודית ממדינה זו.

אבל כל זאת היה דווקא לאחר השואה המרה. זה לא היה רק חלקה של פולין בהנחלת מורשת האנטישמיות. הונגריה, אוקראינה, קרואטיה, סלובקיה וליטא מתחרות אף הן על דירוגן הגבוה בהפקת האנטישמיות במלחמת העולם השנייה, וכולן היו משת"פיות פרו נאציות, יותר מאשר פולין, באופן הרשמי. אם ישראל או הארגונים הציונים בעולם יתחילו לגלגל לפתחן של מדינות אלה את הטענות בדבר היותן משת"פיות פרו נאציות אני מניח שגם שם יעלו בפרלמנטים שלהן את ה"חוק הפולני", ובמיוחד בהונגריה. אז כדאי לרגע לקחת כוס מים קרים ולנסות להבין כיצד נולד "חוק פולני", שפירושו לא רק התנערות מאחריות אלא הגבלת הפעילות היהודית במדינה זו לזכר השואה.

פולין כ"שק חבטות" פוליטי לא רצוי

עוד לפני נפילת "מסך הברזל" הקומוניסטי הרי שפולין הפכה ל"שק חבטות" ישראלי-ציוני בכל הנוגע לשואה המרה, וכל זאת דווקא בזמן ההתקרבות הפוליטית והתרבותית של ישראל לגרמניה. נכון שישנה היסטוריה לא יפה לעם הפולני - עוד מלפני השואה המרה, המצביעה על אנטישמיות, אבל ישנה גם היסטוריה רשמית המצביעה על פולין כמדינת כיבוש אנטי נאצית שמיערותיה נלחמו בנאצים הגרמנים לא מעט פרטיזנים פולנים. ההיסטוריה הזו איננה מעמידה את פולין כבעלת ברית עם הנאצים כפי שהיו אוקראינה, ליטא, הונגריה, בולגריה, רומניה, קרואטיה וסלובקיה. ועל זה התקוממו הפולנים.

אבל התנועה הציונית - על אגפיה הישראלים, לחצה באופן ברוטאלי מדי על דוושת דלק ההודאה הכפויה ודרסה שוב ושוב את העצמאות הפולנית, ביחס להגדרתם העצמית על השואה. בפולי- להבדיל משאר מדינות אירופה, התרכזה השמדת היהודים ולכן מיד לאחר המלחמה העולמית השנייה נבנו בה רוב האנדרטאות והפסלים לזכר השואה. הפולנים חשו שהם בעצם המוצגים כאשמים העיקרים בשואה, יותר מגרמניה ואוסטריה, שמהן יצאה הרעה. משלחות נוער ומבוגרים ישראליות נשלחו בזו אחר זו לפולין כדי לחוות את הזוועה ההיסטורית והפולנים חשו שוב כי גבם מופנה אל הקיר.

הלחץ הזה גבר במיוחד לאחר נפילת הקומוניזם במדינה זו, לאחר שנת 1989. המורשת הדתית היהודית בנויה מעניין האיסור להתגרות באומות העולם, ועוד בכאלה שהאדרנלין האנטישמי שם זורם כדם בוער. אבל הציונות בנתה ובונה עם חדש - "ככל הגויים מחנה ישראל", ואם ככל הגויים מחנה ישראל, אזי, שהמחנה הציוני החדש הפך ללאומני ומתגרה יותר משאר אומות העולם. והשואה הפכה לתירוץ מסיבי ואובססיבי להתגרות זו, ללא שכל והבנה כי הכל עוד עלול, חס ושלום, לחזור כבומרנג. ואלי זו הייתה אחת ממטרות ההתגרות הזו - להביא לתבערה נגדית שתוכיח כי החיים בחו"ל מסוכנים ליהודים ואי לכך יש להגר לישראל.

במשך עשרות שנים, שנה אחר שנה, ניסו הפולנים להמשיך לשתף פעולה עם הצגת מיידניק, אושוויץ, טרבלינקה וביקרקנאו כמלתעות הרשע. זה בהחלט הגיוני שהפולנים ירצו להציג את המלתעות הללו כמלתעות גרמניים ולא כאלה שהם עצמם היו ממייסדיהם. שנה אחר שנה הגיעו לשם "צעדות החיים" מישראל ומהעולם, וקשה לומר שהצועדים התנהגו על-פי ההלכה היהודית - שלא להתגרות בפולנים, שהיו שטופי אנטישמיות בלאו הכי. שנה אחר שנה הביא לפולין האיש אלי ויזל מנהיגים עולמיים לא תמיד רק כדי להתנצל על מה שעוללו לעם היהודי, אלא בעיקר ליישר קו פוליטי עם ישראל. גם נשיאי וראשי המדינה הפולנית נקראו שוב ושוב ל"יד ושם" כדי להתנצל בעקיפין על מה שגם הם עוללו - בעקיפין כמובן, לעם היהודי.

אבל ממש באותו זמן הגזרות בגרמניה ובאוסטריה היו שקטות. המשלחות היהודיות לגרמניה רק הטיפו עסיס על המושג "גרמניה האחרת" ואילו ערים בישראל התחרו מי תהיה האחות של עיר זו או אחרת באותה גרמניה, שלעולם לא תהיה "אחרת". גם קיברו של המנהיג הפרו נאצי מהונגריה - הורטי, נותר שומם ממחאות יהודיות. לאוקראינה נסעו רק חרדים ורק לקברות צדיקים. לשם לא אורגנו משלחות כדי לחוות את "באב אייאר" מקרוב או כדי לראות את היערות שבהם נורו יהודים חיים, ולאו-דווקא על-ידי הגרמנים הנאצים, אלא על-ידי העם האוקראיני. אם המטרה של כל ההתלהמות הזאת הייתה להוכיח כי פולין הייתה ונותרה אנטישמית וכי בכל אירופה יש ללמוד על כך שיהודי מקומו בישראל, אז ייתכן שמטרה זו הושגה חלקית. אבל אם המטרה הייתה להנציח את מורשת השואה בלבב העמים כדי שלא תחזור עוד אנטישמיות, הרי שהמטרה הזו לא רק שלא הושגה אלא שהוחמצה באופן בלתי הפיך.

ואיפה הטלת אחריות על השואה מצד גרמניה?

ה"חוק הפולני" על מאסר למי שיאשים את פולין בהשתתפות מדינית בשואה, איננו מיצג אנטישמי ו/או פרו נאצי אלא דווקא מורה על כך שהפולנים רואים בשואה היהודית דבר איום ונורא ולכן הם מבקשים לא לקחת אחריות כממשל מדיני עליו ועל מעלליו באדמתם, שהייתה אז כבושה. הודעת הגרמנים על אחריותם הבלעדית לשואה, מזכירה שוב את הודעתם הקודמת כי הם ולא המופתי הירושלמי היו אחראים לשואה המרה. אבל מדיניות הבת יענה וההתחנפות של ישראל לגרמניה - מובילת הפוליטיקה האירופית, גורמת לכך שישראל והתנועה הציונית יחפשו את השואה לאו-דווקא בהטסת קבוצות לבתי הכנסת שנשרפו ב"ליל הבדולח" או לברגן בלזן אלא שיחפשו את השואה לאור הפנס הפלשתיני והאור הבוקע מפולין.

הסיפור הרומני

למעלה מחמש עשרה שנה אני עד לדברים דומים ברומניה. נכון אומנם שהרומנים היו שותפים לברית עם הנאצים, בראשות הרודן הרומני דאז, המרשל יון אנטונסקו. אבל גם נכון שבולגריה, ובמיוחד איטליה, היו שותפות בכירות יותר בברית עם הנאצים. נכון אומנם שבשנת 1941 נערכו בבוקרשט וביאסי שני פוגרומים אכזריים על-ידי הרומנים עצמם, שברחבי מדינתם הוי פזורים מחנות עבודה, אבל גם נכון שמנגד כשהונגריה השכנה (בשנת 1944) חזרה לרוב חלקי שטחה של טרנסילבניה הרי שמאות אלפי יהודים נשלחו למחנות המוות ממש.

ישראל והתנועה הציונית הוציאו מפות שבהן צוין כמה יהודים נהרגו בכל מדינה אירופית בשואה המרה, ועל מפת רומניה נכתב כמיליון לערך, אבל בפועל היה מדובר בלמעלה משש מאות אלף נרצחים מאזור טרנסילבניה, כשהאזור היה בשליטה הונגרית ולא רומנית, ועל כך הרומנים התקוממו. מרומניה אומנם נשלחו למחנות עבודה אבל רומניה, ובעיקר הבירה בוקרשט, היו גם פתח הצלה ליהודי פולין ואוקראינה, ואח"כ ליהודי הונגריה. אבל מאז נפילת צ'אושסקו, כמעט במשך שלושה עשורים, עסוקים ראשי הפדרציה היהודית המתבוללת ברומניה, יחד עם ארגונים ציונים וישראלים, לטפול שוב ושוב את האשמה על הרומנים בלבד ולבקש שוב ושוב להקים אנדרטאות לזכר השואה תחת כל עץ רענן.

לשיא הצביעות הגיעו הארגונים הישראלים - על ועידת ומרכז "רבני אירופה", בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. בעיר יאסי התגלה מסחר בעצמות קורבנות השואה והרומנים הואשמו בארגון העניין אך משנחשף כי מאחורי הסחר האיום הזה עמד ראש קהילת יהודי יאסי - פינקו קייזרמן, מיד השתתקו כולם ואיש לא ביקש למצות עם הפושע את הדין. ארגון "בני ברית" שתל ברומניה אדם בשם מקסימילאן כץ אשר מחפש בנרות כל זיז אנטישמי וכל שיר היסטורי רומני הפך אצלו לעילא להגשת תלונה על "פעילות נאצית". מנגד הרי שמאלי ויזל המנוח ועד לאחרון "פעילי השואה" איש אינו מעז לצאת ולחשוף את הפעילות ההונגרית הניאו נאצית, וברומניה, זו שיחסיה מתוחים עם הונגריה, הדבר מהווה הצגת "בד אדום" כנגדם, ולטובת יריביהם ההונגרים.

אבל לישראל ולארגונים הציונים קל יותר לסנוט ברומנים, שקשריהם הפוליטיים בארה"ב עוברים דרך הלובי היהודי שם, מאשר לסנוט במדינות עצמאיות וששות אלי קרב כהונגריה ובולגריה. בעבר היה זה ואדים טודור המנוח - ראש מפלגת "רומניה הגדולה", ששוב ושוב יצא נגד ההתנפלות הציונית על רומניה והוא אף ניסה לחוקק "חוק רומני" כדוגמת החוק הפולני, אך נכשל. כיום אין ברומניה ימין ממשי אבל ה"חוק הפולני" בהחלט יכול לשמש עילא בעתיד ל"חוק רומני", ואלי גם ל"חוק הונגרי".

פתיחות אקדמאית בלימוד השואה המרה

הגיע הזמן שהשואה תהפוך לנושא יהודי רגיש באמת ולא לחומר יוצר אובססיבי שמונהג בחוסר אחריות ומביא בעקבותיו לאנטישמיות חדשה ולרצון נכרי להתנער מהיסטוריית השואה. ומעל הכל הרי שמר בנט, כשר חינוך - לפני שהוא רוכש כרטיס לפולין, יזום בבקשה את לימוד השואה בבתי הספר ובמוסדות האקדמאיים תוך הדגשת אחריות התנועה הציונית ללא מעט אסונות ואוזלת יד בחוסר ההצלה שאירעה בשואה. כי הרי נאה דורש אך נאה יותר מי שמקיים. כמו שפרשת ילדי תימן והפליית יהודי המזרח מודגשת כיום בחומר הלימוד הישראלי הרי שכך טוב יהיה אם לימוד השואה והאחריות הציונית לכך יעברו אף הם שינויים. כמו למשל הכנסת סיפור משפטו של רודולף קסטנר לתוך חומר הלימוד והבחינות בבתי הספר התיכוניים, על הספרים והתעודות בנושא, שעד היום היו מוסתרים מהציבור הרחב.