ליום שיחרור ירושלים: מעיר קודרת לכלילת יופי

לפני 150 שנה בדיוק, בשנת תרכ"ט (1869), בתוך צירוף מקרים מוזר, שרק ההשגחה העליונה מסוגלת לביים, פקדו את ירושלים שני אירועים, שלמראית עין אין כל קשר ביניהם. באותה שנה התפרסם בארה"ב ספרו של הנוסע ההומוריסטן מרק טוויין, 'מסע תענוגות בארץ הקודש', שדיווח לאמריקנים על עליבותה הנוראה של ירושלים. באותה שנה בדיוק, התרחש מחוץ לחומות ירושלים אירוע ביזארי, שכל מי ששמע עליו, הפטיר בנחרת בוז: "משוגעים חסרי תקנה": הונחה אבן הפינה לבית הראשון מחוץ לחומות, באתר המוּכּר כיום כשכונת נחלת שבעה.

מי שמחפש את טביעת האצבעות של יד אלוקים בהיסטוריה, בוודאי יגלה בתדהמה, שמכל הימים שבלוח השנה, בחר לו רבי יוסף ריבלין, בונה הבית הראשון של ירושלים שמחוץ לחומות, את יום ה' באייר, להנחת אבן הפינה – המועד שבו קמה כעבור 79 שנה בדיוק מלכות ישראל השלישית, מדינת ישראל. מסורת הייתה בידי הריבלינים, מפי הגר"א מווילנא שתלמידיו עלו ארצה על-פי הנחייתו בשנים 1808/9, כי יום ה' באייר, הוא יום מלא אור וחסד, יום של גאולת ישראל, יחיד ומיוחד בלוח השנה, שסגולותיו מעל לדרך הטבע.

באותה שנה בדיוק פורסם ספרו של מרק טוויין, שסיכם את הביקור שערך בארץ הקודש שנתיים קודם לכן. טוויין מצא את ירושלים דאז בשיא עליבותה, מושפלת עד עפר: "מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה". הוא רק אישר את הדברים שנכתבו לפניו בתפילת 'נחם': "הָעִיר הָאֲבֵלָה... הַחֲרֵבָה מִמְּעונותֶיהָ וְהַבְּזוּיָה מִכְּבודָהּ וְהַשּׁומֵמָה מֵאֵין יושֵׁב".

טוויין וריבלין ראו את ירושלים באותה תקופה ממש. אבל כל אחד מהם ראה משהו אחר. מרק טוויין ראה בעיני בשר ודם את ניוולה וניוונה של עיר הקודש והמקדש. רבי יוסף ריבלין דאה לגבהים, וראה בעיני רוחו את התגשמותה הקרובה של נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה", והאמין שהגיעה עת אתחלתא דגאולה. לנגד עיניו עמדה אז משנתו המשיחית של הגר"א, שגרסה כי ראשיתה של אתחלתא דגאולה, באיתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), שמסוגלת 'לאוקימתא שכינתא מעפרא' (לקומם את השכינה מן העפר). אפילו בית אחד, ראשון, יחיד בשממה הירושלמית, יפרוץ את נתיב הגאולה.

הקב"ה עצמו ציוני

אלמלא ביקורו של טוויין, ספק אם היינו מודעים לעוצמת החרפה, לגודל הביזיון ולעוצמת המהפך: מאוכלוסייה דלה של כ-5,000 איש, רובם עניים מרודים ובהם גם קהילת הפרושים, בימיהם של טווין וריבלין, גדלה העיר לכדי יותר מחצי מיליון נפש, יותר מפי מאה. והכל החל אז, באייר תרכ"ט, בזכות יוזמתו, אמונתו וראייתו ארוכת הטווח של רבי יוסף ריבלין.

אחד מצאצאיו של רבי יוסף, היה רבי יצחק צבי ריבלין (תרי"ז-תרצ"ד; 1857-1934), שבזקנותו היה רבה של שכונת זיכרון משה. באחד מימי חוה"מ סוכות, כינס את הציבור הפרושי (הפרושים הם צאצאי עליות הגר"א) ושטח בפניו את שיטת הגר"א בעניין היותנו כעת בעידן אתחלתא דגאולה. התפרץ לדבריו יהודי קיצוני מקנאי קרתא, בהאשמה חמורה: "אלה דברי כפירה! הייתכן שגאון אלוקים הגר"א היה ציוני"?

השיב הריי"צ ריבלין מניה וביה: "אכן כן. תדע שהגר"א היה ציוני, כשם שהרב בעל התניא והבעש"ט היו ציונים, כשם שיהושע בן נון ומשה רבנו היו ציונים, ואף הקב"ה עצמו ציוני, שנאמר 'כי בחר ה' בציון, איווה למושב לו!'" (על-פי ספר 'מוסד היסוד' ע' 320 וספר 'מדרש שלמה' ע' 180; ותודה לבלוג 'גדולת מרן הגאון רא"י קוק', שפתח לרשות הציבור מקורות אלה להבנת תולדות היישוב).

כשם שהתגשמה לעינינו נבואת האמת של זכריה: "כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם", מובטחים אנו שתתממש במהרה גם נבואת מיכה הנביא: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר".
והנצח – זו ירושלים.