מהו תפקידה של ממשלה? שאלה טובה, המובילה למחלוקת עקרונית – הבולטת במיוחד בארה"ב. הצד הימני של המפה נוטה לטעון, שעליה לפקח על המתרחש במדינה ולהסדיר את תחומי החיים החיוניים. הצד השמאלי מעדיף את הגישה לפיה הממשלה צריכה להתערב כמה שפחות ולעשות זאת רק במקומות שבאמת אין ברירה.

כמו בהרבה מקרים, קשה לקבוע הגדרות ברורות והאמת נמצאת איפשהו באמצע. מהו "שירות חיוני"? מתי "אין ברירה"? האם טלפון סלולרי הוא תחום המצדיק פיקוח ממשלתי, או שמא רק חשמל ומים הם כאלה? האם ריבוי של עורכי דין הוא מצב המצדיק התערבות רגולטורית, או שמא המאסדר צריך לתת לשוק החופשי לעשות את שלו? ואם מוסכם שיש מקום להתערבות – מה יהיה היקפה? הדרך הנכונה, לעניות דעתי, היא להתגמש לפי השינויים בחיינו ולפי הצרכים בפועל. במדינה מודרנית בשנת 2019, הסלולר הוא שירות חיוני לא פחות מאשר חשמל. כאשר השוק מוצף בעורכי דין מסוכנים, המאסדר צריך להתערב. לעומת זאת, ספורט איננו שירות חיוני, ואת מספר המרכולים תקבע התחרות.

הבעיה היא, שיש מי שרוצים לאחוז את המקל בשני קצותיו. מצד אחד, הם רוצים שהממשלה תתן להם לחיות ולא תדחוף את אפה לענייניהם. מצד שני, כאשר מתעוררת בעיה – הם רצים לממשלה ודורשים שתסייע להם, ואולי גם תציל אותם מעצמם ומהחלטות שגויות שקיבלו. ואז הם גם מצפים, שההתערבות הממשלתית תהיה חינם – דהיינו, בלי להעלות מיסים ובלי לקצץ בשירותים אחרים.

הדוגמה העדכנית ביותר היא הדרישה להגביר את הפיקוח על הנעשה במעונות, לאור ריבוי מקרי ההתעללות בפעוטות ובתינוקות. אין ספק, שמדובר במעשים חמורים שיש להעניש עליהם ביד קשה. אבל כיצד בדיוק אמורה הממשלה למנוע אותם? האם עליה להציב שוטר בכל מעון? נכון, בהחלט יש מקום לדרישות רישוי, אך הפיקוח המעשי לא יכול להיות בידי המדינה.

זהו בדיוק מסוג המקרים בהם אזרחים מבקשים להתפרק מחובותיהם הבסיסיות ולהטיל אותן על כלל הציבור. ההורים הם שצריכים לפקוח עין, והם גם מי שיכולים לעשות זאת הכי טוב והכי מהר. וזה גם הכי פשוט: תראו האם יש על הילד סימנים פיזיים מעוררי חשד, שימו לב האם הילד מסרב ללכת למעון. הכי חשוב: תקפצו לשם במשך היום לביקורי פתע. דִרשו לקבל את קוד הכניסה למעון, וחלקו ביניכם את הביקורים הללו; אפשר גם לבקש מקרוב משפחה, שכן, חבר. הממשלה אינה האבא והאימא. היא גם לא השמרטף.

מי שכן הפכה להיות שמרטף – ועושה זאת בצורה יקרה ולא מוצלחת – היא מערכת החינוך. עצם השם מטעה: בתי הספר שלנו, ברובם, כבר מזמן לא עוסקים בחינוך אלא בדחיסת ידע לקראת בחינות הבגרות. ידע שבמקרים רבים הוא בלתי רלוונטי (כמו מתמטיקה מעבר לכיתה ט' שלא במגמות הריאליות), ואשר ברובו המכריע נעלם מהזיכרון ברגע בו מוגשת מחברת הבחינה. בשביל זה לא צריך בתי ספר; יש קורסים מקוונים שיעשו זאת טוב יותר, יעיל יותר ונגיש יותר.

בעידן של התפוצצות מידע, בתי הספר חייבים לחזור לתפקידם הבסיסי: לחנך. כי את זה לא ניתן ללמוד "אונליין", ובזה אין שום תחליף למורה בשר ודם. החינוך הזה צריך לכלול את המקצועות המלמדים להיות בן אדם, יהודי וישראלי (תנ"ך, היסטוריה, אזרחות, ספרות, גאוגרפיה), כולל דיונים פתוחים על השאלות העולות מהן. החינוך הזה צריך לכלול את הכישורים המבדילים את בן-התרבות מן הפרא (ביטוי בכתב ובעל-פה, תקשורת אנושית, אבחנה בין עיקר לטפל, כושר המצאה, סינון ידע והשימוש בו), כולל תרגול פנים אל פנים.

בני הנוער של היום נחשפים למקורות מידע, שאני לא יכולתי אפילו לדמיין אותם כאשר הייתי בבית הספר. וזה אומר, שהם יכולים לקבל את העובדות הבסיסיות בקלות, במהירות ובדרכים הרבה יותר מהנות מאשר הרצאות משמימות של מורים ושינון בעל-פה של מה שמצוי במרחק מקלדת. לכן, את הזמן והמשאבים יש להפנות למה שלא ניתן לקבל ממקורות אלו: כיצד להשתמש בהם בצורה מועילה ולהפוך לאדם טוב יותר, ישראלי טוב יותר ואזרח טוב יותר.

יש מי שרוצים שהממשלה תהיה השמרטף הפיננסי שלהם. הם משקיעים את כספם בצורה פזיזה ורשלנית, וכאשר מתממש התסריט הידוע מראש – אובדן הכסף – הם מבקשים מהמדינה לחלץ אותם, או אף תובעים אותה על הפסדיהם. את התשובה לכך נתן בית המשפט העליון לפני ארבעה חודשים, כאשר דחה תביעה שהגישו קורבנותיו של הנוכל גרגורי לרנר נגד המשטרה, רשות ניירות ערך ושירות בתי הסוהר.

דבריו של השופט אלכס שטיין חייבים להיות לנגד עיניו של כל מי שחושב, שהמדינה תציל אותו מטיפשותו, רשלנותו ותאוות הבצע שלו: "המערערים טענו לפנינו, כי רשויות המדינה פעלו בעניינו של לרנר בחוסר סבירות קיצונית, אך אני סבור כי ההפך הגמור הוא הנכון. המערערים נהגו באופן בלתי סביר לחלוטין בהאמינם ללרנר ובבואם להשקיע את מיטב כספם במה שניתן לכנות כ'קרן הצבי החדשה'.

"טענתם כי רשויות המדינה היו חייבות להתערב ולהצילם מידי לרנר ומטעותם ביחס אליו, דינה להידחות מכל וכל. משטרת ישראל, רשות ניירות ערך ושב"ס - כל אחד בתחומו - אכן חייבים לדאוג לשלומם ולרכושם של אזרחי המדינה, אולם לא נוכל להטיל עליהם אחריות להפסדי המערערים. אחריות כאמור איננה חלק מדיננו, וקופת המדינה דלה מכדי לספק ביטוח חינם למשקיעים נוטלי סיכונים".

דבריו של השופט עופר גרוסקופף היו נוקבים אף הם: "תכלית תביעתם של המערערים ברורה: להסיט את ההפסדים שגרם אותו רמאי מארנקם הפרטי המצומצם לכיס הציבורי העמוק. לכך אין באפשרותנו לתת את ידנו. הרווח אותו חיפשו המערערים היה רווח פרטי, וההפסד שנגרם מכישלונם הוא הפסד פרטי".

תראו מה קורה כאשר המדינה כן מחליטה להיות שמרטף של מי שכשלו בניהול ענייניהם הכלכליים: אנחנו מקבלים את חוק חדלות הפרעון החדש, אשר במרכזו עומד שיקום החייבים. ללא ספק – מטרה חשובה, מוצדקת ואפילו נעלה. אבל מה עם הצד השני? מה עם הנושים? מי יגן עליהם?

דוח כונס הנכסים הרשמי שפורסם השבוע גילה, כי בשנה שעברה הוגשו תביעות חוב בסך למעלה מ-30 מיליארד שקל נגד חייבים המצויים בהליכי פשיטת רגל. בואו נניח (בצורה מצמצמת), שרק מחצית מהתביעות הללו יאושרו. עכשיו נניח (בצורה מרחיבה), שחייב ממוצע יפרע מחצית מחובותיו. זה אומר, ש-7.5 מיליארד שקל של חובות לא ייפרעו. 7.5 מיליארד שקל.

ניתן לשער במידה רבה של ודאות, שהרוב המכריע של הכסף יהיה לנושים שאינם מובטחים – קרי: לקוחות וספקים. לבנקים אמורים להיות בטחונות, רשויות המדינה נמצאות במקום גבוה בתור, העובדים גם הם בראש הרשימה ויש להם גיבוי חלקי של הביטוח הלאומי. אז מי לא יקבל את הכסף? זוגות שהזמינו חתונה וגילו שהאולם פשט את הרגל. חקלאי שהביא עגבניות למכולת ומצא אותה נעולה. בית דפוס שסיפק כרטיסי ביקור וחשבוניות, וקיבל צ'קים שחזרו. יש לי הרגשה שבחינה מעמיקה של תיקי פשיטות הרגל תגלה, שלא מעט מקרים נובעים מחדלות פרעון של אחרים.

ודאי שיש לאפשר למי שנכשל לשוב ולעמוד על רגליו, לחזור לשוק העבודה, לא להכניס את ילדיו למעגל העוני. אבל החוק החדש, שייכנס לתוקפו בחודש הבא, איבד את האיזון ושכח במידה רבה את מי שנפגעים לגמרי שלא באשמתם. מרוב שמרטפות לחייבים, שכח המחוקק את הנושים – והוא ייזכר בהם רק כאשר יהפכו בעצמם לחייבים.

אם יש מדינה שנכשלה בענק בתפקידה החיוני כשמרטף, זוהי ארה"ב. אפילו אם נלך לפי התפישה המצמצמת ביותר את תפקידה של מדינה, הכל יסכימו שחובתה הראשונה במעלה היא להבטיח את חייהם ושלומם של אזרחיה. תראו מה קורה במצב הזה בארה"ב. אין בה ביטוח בריאות ממלכתי, ל-44 מיליון אמריקנים אין ביטוח רפואי כלל ול-38 מיליון יש ביטוח חלקי בלבד, ורבים-רבים מהם עלולים למות בלא טיפול מינימלי. הביטוח הלאומי מצוי במשבר מתמשך, מה שיוביל עשרות מיליונים לזיקנה בעוני. מה שכן יש למכביר ובלא הגבלה, הם כלי נשק (393 מיליון רובים ואקדחים על 326 מיליון תושבים) המחסלים מדי שנה את חייהם של רבבות בני אדם.

הבעיה המרכזית של האמריקנים היא שמרנותם. במידה רבה, זוהי המדינה השמרנית ביותר בעולם, המתעקשת שהחוקה מלפני 250 שנה היא מסמך מקודש שאסור לגעת בו. מדינה בה קשה מאוד להכניס לשימוש מטבעות של דולר, כי כולם רגילים לשטרות. מדינה הרגילה לנוע מקיצוניות לקיצוניות, ואשר נדרשות לה שנים רבות כדי להגיע לנקודת האיזון.

נושא הנשק הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך. הזכות לשאת נשק קבועה בתיקון השני לחוקה, בו נאמר: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". שימו לב היטב. קודם כל, זה נקבע בשנת 1791, כאשר היה עדיין צורך להגן על המדינה הצעירה. שנית, וזה העיקר, לא ניתן להפריד את החלק השני של המשפט מחלקו הראשון: הזכות לשאת נשק היא בגלל הצורך ב"מיליציה ערוכה היטב" – לא כדי לאפשר לכל אחד להחזיק כמה נשק שהוא רוצה.

אבל אגודת הרובאים האמריקנית (American Rifle Association – ARN) היא קבוצה בעלת עוצמה פוליטית אדירה, המממנת פוליטיקאים בעשרות מיליוני דולרים. לכן, כל פרחח וכל חולה נפש יכול לקנות רובה צלפים ולטבוח בחפים מפשע. אחרי כל טבח כזה נשמעות דרישות להגביל את נשיאת הנשק – לא חלילה לאסור אותה, אלא למשל להתנות את מכירת הנשק באישור רפואי – אבל הן נעלמות מהר מאוד, עד הטבח הבא.

התוצאה היא, שבשנת 2017 מתו 39,773 מירי – רציחות והתאבדויות; זה היה המספר הגבוה ביותר מזה 50 שנה. השנה היו כבר 32,632 תקריות ירי, בהן נרצחו 6,598 בני אדם. הממוצע הוא 113,108 איש הנפגעים מדי שנה מנשק חם: 12,830 נרצחים, 22,274 מתאבדים, 76,725 נרצחים. ביחס לאוכלוסייה, ארה"ב מובילה בענק על פני יתר המדינות המפותחות. האמריקנים זקוקים לשמרטף שישמור עליהם מפני ממשלתם, הפוליטיקאים שלהם וכנראה גם מפני עצמם.