מיעוט במדינת מיעוט

הרבה מלל, ארס, דברי הסתה ורפש, נשפכו במערכת הבחירות, שתקעה אותנו שוב בפלונטר פוליטי, שפתרון ממשי לא נראה לו באופק הקרוב. ספק אם בים התשפוכת שם לב מישהו למשפט שזרק לחלל האוויר ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת: "מי כמו היהודים מבין מה זה להיות מיעוט".

ספק אם מישהו שם לב, לאחר הבחירות, גם למשפט שזרקה לחלל הטוויטר ח"כ עאידה תומא סולימן, מאותה רשימה משותפת: "אנחנו רוצים להקדיש את הניצחון לעמנו הפלשתיני הגיבור". וספק אם רבים קראו את מאמרו של הסופר היפואי איימן סיכסאק, שבו כתב בין השאר: "די בהיותם של חברי הרשימה המשותפת ערבים, כדי להסביר מדוע אינם שותפים רצויים". הוא התריס בכך לא נגד הליכוד אלא נגד כחול לבן.

שלושת המשפטים האלה מתכתבים זה עם זה עם זה, ומסבירים - אולי באופן חלקי - את פישרה של ההצבעה הערבית, מצד אחד, ואת הסתייגות המערכת הפוליטית ברובה הגדול מן המפלגות הערביות, מצד שני.

הערבים בישראל הם אכן מיעוט במדינה היהודית, כ-20 אחוז מכלל אוכלוסייה. הם אומנם מרוכזים בעריהם, בכפריהם ובשכונותיהם, אך מעורים בכל מערכות החיים של כלל האזרחים. במרכולים, בבתי-החולים, בבתי-המרקחת, בעבודות בניין, באקדמיה, בהיי-טק ועוד. רובם המכריע נאמן למדינה, למוסדותיה, מברכים בסתר לבם על כך שהם אזרחי ישראל ולא אזרחי סוריה, או... "פלשתין".

כשהיהודים היו מיעוט בארצות גלותם, לא הייתה להם פריפריה סובבת ותומכת. הם חיו בסיכון מתמיד, סבלו מאפליה קשה, עד כדי שואה והכחדה. איימן עודה והאוכלוסייה הערבית הם מיעוט בישראל אבל הם חלק מהמרחב הערבי, דובר הערבית, מוסלמי, שגודש את כל המזרח התיכון מן האוקיאנוס האטלנטי ועד מרכז אסיה. מכאן ההתייהרות שהם מפגינים כמיעוט במדינת מיעוט.

הם רואים עצמם, לפני היותם ישראלים - כפלשתינים. יודעים בסתר לבם, מה זוממים מנהיגי הפלשתינים לעת שיתאפשר להם הדבר, ומה מתכננים בסתר לבם המנהיגים בטהרן ובעזה, בדרום לבנון ובדמשק. חלום חיסול ישראל - וקודם כל כמדינת העם היהודי - ומימוש "זכות השיבה" לא ירד מן הפרק מעבר לגבול. ספק אם אי-פעם יתפוגג. רבים מ"ערביי 48" מזדהים עם חלום זה.

ההנהגה שהם בחרו לעצמם מחזיקה את המקל בשתי קצותיו: מצד אחד, מנגנת על מיתר המיעוט, זועקת על קיפוח, רואה עצמה כחלק מהעם הערבי הפלשתיני שהוא חלק מהאומה הערבית על עשרות ישויותיה המדיניות. הן זה גם מה שביטאה הח"כית סולימאן, הן זה מה שאומרים יתר המנהיגים. מצד שני, הנהגה זו מנצלת עד תום את חולשת הדמוקרטיה הישראלית ונהנית מהחיים הטובים בישראל.

קולות הנהי שמשמיעים ראשי ה"משותפת" על אי-שוויון, אפליה, תיקצוב מפלה, הן דמעות תנין. לא שהכל תקין בהתייחסות רשויות המדינה לציבור הערבי, אבל תראו לי ערבי ישראלי אחד, שאינו יודע בסתר לבו כמה החיים כמיעוט בישראל, עדיפים על החיים כחלק מהרוב בכל מקום אחר... סוליימאן ועודה נהנים מכל העולמות. גם ממנעמי ארצנו, גם מהיכולת לגדף אותה, להזדהות ללא מורא עם האחים-אויבי-ישראל, וגם להתקרב באופן מאיים עם מצלמה ביד עד כדי עשרה ס"מ לפניו של ראש הממשלה בלב בית המחוקקים, מעוז הדמוקרטיה. היכן נשמע כדבר הזה?

איימן סיכסאק, סופר בעל מוניטין, איש יפו מתון והגון, נסחף גם הוא במאמרו בידיעות אחרונות למעגל הביקורת שגובלת בהסתה. ראשי הרשימה המשותפת אינם משותפים בממשלות ישראל לא בגלל עצם היותם ערבים, כי אם בשל העמדות הלאומניות-קיצוניות שלהם. מותר להקים קואליציה בלי שיתופה של מפלגה זו או אחרת, תהא יהודית או ערבית. ובמקרה שבו עסקינן, הרשימה המשותפת, מדובר בחיבור של ארבע מפלגות, שמתחרות זו בזו מי קיצוניות ממי בעויינות לעצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. יש גם יהודים ששותפים לעמדותיה, רובם מהאקדמיה. הם ביטאו זאת בריש גליי, במודעה שפירסמו ערב הבחירות. ויש גם ח"כ יהודי ברשימה, שמתחרה בחבריו הערבים בשנאתו היוקדת לעמו.

אומרים לנו, כי שיעור ההצבעה, הגבוה יחסית הפעם, של ערביי ישראל מלמד דוקא על רצונם להשתלבות יתר במדינה. זה נכון בחלקו, וזה היה נכון עוד יותר אלמלא בחרו בקיצונים לייצגם בכנסת. אנו פוגשים ערבים ישראלים בחיי היומיום שלנו, מתברכים בשירותם, בתיפקודם, במיפגש עימם, בשיחה עימם. האם יבוא יום שבו יוכיחו רצונם להתערות-אמת, יבחרו בהנהגה בלתי מתלהמת, שאינה מנצלת, לשם הסתה וחתרנות, את חופש הביטוי המוקצן במדינה הדמוקרטית שבה למזלם הם חיים, גם כמיעוט? אינשאללה!