|
|
מנדלבליט. נתפר [צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90]
|
|
|
|
|
מה ההבדל בין תיק פלילי מתוקשר של איש ציבור ובין סתם תיק פלילי? ההבדל העיקרי בו הוא מידת המעורבות של פרקליטות המדינה בחקירה המשטרתית, ומידת המעורבות של פרקליטות המדינה בסיכומי המשטרה עם סיום החקירה.
ומכאן, שאם חקירת המשטרה מסתיימת עם חשד מוכח לכאורה לעבירות פליליות בתיק מתוקשר, עלינו להסיק שעם סיום החקירה הסתבר הן למשטרה והן לפרקליטות שנעברה עבירה, וכי יש ראיות לכך שהחשוד הוא זה שעבר את העבירה.
ואלו סיבות יכולות להניע את פרקליטות המדינה/היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין? בשורה התחתונה הסיבה לאי העמדה לדין היא הסברה שלא ניתן להגיע להרשעה בתיק, ואף אם ניתן להגיע להרשעה בסיכוי כשלהו הרי שהמאמץ הכרוך בכך אינו מצדיק את ההשקעה (חוסר ענין לציבור).
כאשר מדובר בחשדות נגד מזכיר הממשלה לדוגמה, חוסר עניין לציבור איננו רלוונטי, כי אם מזכיר הממשלה משבש הליכים או פועל תוך הפרת אמונים, ויש לכך הוכחות, ודאי שיש עניין לציבור למצות עמו את הדין. מכאן אנו מסיקים שמי שהחליט שלא להעמיד את מזכיר הממשלה בשעתו לדין, הד"ר אביחי מנדלבליט, הסיק כי סיכויי ההרשעה שלו נמוכים.
ומה משפיע על סיכויי ההרשעה?
1. העדר אשמה - החשדות היו קשקוש מקושקש, כל התיק בנוי על כרעיים של תרנגולת, כל שרשרת ההחלטות על העמדה לדין התבססה על כלום מכלום - ולכן אין כל אשמה.
2. חוסר ראיות - על פניו נראה כי החשוד עשה את המיוחס לו, אך סף הראיות אין בו די על-מנת להרשיע בפלילים. סף הראיות ניתן להבקעה ולא יעמוד במבחן ה"ספק הסביר" מה שמגביל מאוד סיכויי ההרשעה.
3. הגנה מן הצדק - מגוון הגנות אשר גם אם יש אשמה, וגם אם יש ראיות, הרי שמדובר לדוגמה באכיפה סלקטיבית ("כולם משתינים בבריכה"), ובגביית ראיות באורח בלתי חוקי בעליל ("פרי העץ הרעיל").
ומה קורה כאשר גורמי האכיפה מחליטים לסגור תיק בשל העדר אשמה כאשר לא נתגלתה כל ראיה חדשה, בייחוד בתיק מתוקשר בו הפרקליטות מאוד מעורבת בעבודת הגוף החוקר? הם בפועל מודים בד"כ שהם פישלו לאורך כל הדרך, ובפועל תפרו בן אדם, בין בשוגג ובין במזיד. וככל שהחשוד בכיר יותר, וככל שמסכת הראיות איננה שנויה במחלוקת, וככל שגורמי הפרקליטות מעורבים יותר ויותר בחקירת המשטרה, כן ניתן להסיק יותר ויותר ממסקנה של "העדר אשמה" כי מדובר בתפירת חליפה מהודרת לחשוד.
אז האם אנו מצפים שהפרקליט המלווה וצמרת הפרקליטות (בגלל בכירות הנחקר) אשר תחת חסותם הגיעה המשטרה למסקנות כי נעברו עבירות פליליות חמורות ביותר, המסתכמים בשנות מאסר יפות ובלא כל שינוי במסכת הראיות, יגיעו פתאום למסקנה של העדר אשמה? האם הם לא נמצאים בניגוד עניינים קיצוני בהחלטה כזו? הם הרי קבעו כבר עמדה נחרצת בסיכומי המשטרה. האם הם יהפכו עורם חודש או חודשיים לאחר מכן? ומה נשתנה? ואם כלום נשתנה, איך השתנתה חוות דעתם מן הקצה אל הקצה?
ומה קורה כשהסיפור מגיע לבית המשפט? בכירי המערכת לא מגישים לבית המשפט מסמכים קריטיים והשופטים ממעיטים בשאלות וממציאים בשוגג או חלילה במזיד גניזת תיק מחוסר אשמה. בראיה רטרוספקטיבית, מנדלבליט נתפר מכף רגל ועד קדקוד, הצליח לחמוק מאימת התופרים והפך להיות ראש וראשון לאוכפי החוק, ובמקום להיפרע מתופריו על-פי חוק, חבר אליהם, הוא לא הצליח לנצח את הרוע, הוא עקף אותו ואז הצטרף אליו.
