בית המשפט המחוזי בתל אביב הטיל (יום ב', 27.4.15) שמונה חודשי מאסר בפועל על של ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני. בכך קיבל המחוזי את ערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר בבית משפט השלום - שישה חודשי עבודות שירות. בראש ההרכב עומדת הנשיאה דבורה ברלינר, ולצידה סגן הנשיא ג'ורג' קרא והשופטת אסתר נחליאלי-חיאט. בית המשפט קבע, כי לחיאני יתייצב לריצוי עונשו ב-1.6.15.

במסגרת הסדר הטיעון, ביקשה המדינה לגזור על לחיאני שנת מאסר בפועל, אך סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב, בני שגיא, קיבל את עמדת ההגנה והסתפק כאמור בעבודות שירות. לצד זאת קבע שגיא, כי במעשיו של לחיאני דבק קלון - מה שחייב אותו להתפטר ומונע ממנו להתמודד במשך שבע שנים על משרה ציבורית.


באופן בוטה וחסר מעצורים


המחוזי דוחה תחילה את טענת ההגנה, לפיה המדינה אינה יכולה לערער על פסק דין שניתן בתוך הטווח המוסכם של הסדר טיעון. השופטים מציינים, כי כך גם קובעת פסיקת בית המשפט העליון ומסכמים: "הסדר הטיעון איננו מונע את ביקורתה של ערכאת הערעור... שלילתה של זכות בעלת מעמד כמעט חוקתי – אינה עניין של מה בכך".

על לחיאני אומרים ברלינר, קרא ונחליאלי-חיאט: "ההיגיינה הציבורית מחייבת כי אדם במעמדו של המשיב יתרחק כמפני אש מכל קשר עסקי עם תושבי העיר ומכל סיטואציה שבה הוא עלול להיות בניגוד עניינים. אלא, שהמשיב נהג באופן בוטה וחסר מעצורים בניגוד לנורמת יסוד זו... למקרא העובדות אינך יכול שלא לשאול עצמך הכיצד מלאו לבו של המשיב לנהוג כפי שנהג, הכיצד העז לנצל באופן בוטה ומחפיר כל-כך את מעמדו כראש עיר?... קשה להעלות על הדעת נסיבות קשות יותר של הפרת אמונים מאלה שבאו לידי ביטוי בשלושת האישומים שבכתב האישום הנוכחי. המשיב התעלם מכל היבט של תקינות, מוסר ציבורי ושמירה על טוהר המידות, אפילו למראית עין".

המחוזי ממשיך: "בין היתר טען הסנגור כי המעשים בוצעו בתחילת כהונתו של המשיב כראש עירייה, ללמדך שעדיין לא היה מודע למלוא משמעותו של התפקיד ונורמת ההתנהגות הנגזרת ממנו. ולא היא. מדובר במעשים בוטים. אין צורך בידע או בניסיון כראש עיר כדי להבין את גודל השחיתות הגלומה בהם. לא ייתכן כי מי שאחראי על הנפקת רישיונות בתוקף תפקידו כמשרת הציבור, יקבל הלוואה ממי שתלוי בו לצורך קבלת אותו רישיון. לא ייתכן גם כי מי שתלוי במשיב לצורך קבלת משכורתו ייאלץ לתת לו הלוואה. ההגדרה של מעשי המשיב אכן נמצאת בתחום ניגוד העניינים, אולם מדובר בניגוד עניינים חמור, חריף ומתמשך. ובמילים אחרות – בגדר הפרת אמונים, ברף העליון של עבירה זו".


עבירה קלה מאוד לביצוע


ברלינר, קרא ונחליאלי-חיאט דוחים את מתחם הענישה שקבע שופט השלום בני שגיא וקובעים, כי העונש המינימלי לכל עבירה צריך להיות חמישה חודשי מאסר בפועל, והעונש המירבי - 18 חודשי מאסר. בנוגע למיקומו של לחיאני בתוך המתחם, אומר המחוזי: "ענישה היא למעשה הכלי היחיד שיש בידי בית המשפט במלחמה כנגד תופעות עברייניות - על כל גווניהן. לענייננו, הצורך בהרתעת הרבים, באשר לכל הווריאציות של שחיתות ציבורית, הוא צורך אקוטי, על-רקע תכיפות חשיפתן של פרשיות שחיתות ציבוריות.

"...מדובר בעבירה קלה מאוד לביצוע, בין היתר בשל אותו גורם עליו הצביע בית משפט קמא, קרי - זהות האינטרסים בין השותפים לה. מדובר בעבירה נפוצה, שכפי שצוין לעיל המציאות בישראל מצביעה על שכיחותה בעיקר בשלטון המקומי. בטיעונה לעונש מנתה התביעה שורת פרשיות שחיתות ברשויות המקומיות, ומדובר בנתון קשיח שלא ניתן לחלוק עליו. מדובר בתופעה המחלחלת עמוק עמוק לתוך המערכות השונות, וככל שהיא חודרת עמוק יותר כך קשה יותר המלחמה בה. רק חשיפתה ומתן ענישה הולמת יכולים, אם לא למגר, לפחות לצמצם את ממדי התופעה".

המחוזי גם מקבל את טענת המדינה, לפיה לחיאני לא קיבל אחריות של ממש על מעשיו. השופטים מצטטים מפרוטוקול הדיון בשלום ומסיקים: "הרושם הוא של נטילת אחריות מושכלת, מגמדת, תועלתנית, ללא מאפיינים של חרטה אמתית, וככזו לא היה מקום ליתן לה 'משקל מוגבר' מעבר לזה שהוענק לה בהסדר הטיעון כפי שעשה בית משפט קמא". לצד זאת, שותפים שופטי המחוזי לביקורתו של שגיא על מעצרו המתוקשר של לחיאני ואומרים שיתנו לכך ביטוי במסקנה הסופית.

על עדי האופי אומרים השופטים, כי יביאו בחשבון את פעילותו של לחיאני מחוץ לבת-ים ולא את זו שביצע בעירו. "אנו מקבלים כי המשיב תרם את יכולותיו למען הציבור, בנכונות ללא חשבון ומתוך אהבה ומסירות אמיתית לציבור או יחידיו. דא עקא, נראה שאת היכולות המרשימות ניצל המשיב לא רק למעשי צדקה ולהעלאת העיר בת-ים בכל התחומים שצוינו לעיל, אלא גם לקידום האינטרסים האישיים שלו ללא מעצורים, ותוך דריסה של קווי הגבול הבסיסיים ביותר המבחינים בין עשיה מותרת וחיובית, לשחיתות בוטה ומוקצנת", קובע המחוזי.


התעלמות מוחלטת מערכים


לסיכום אומרים ברלינר, קרא ונחליאלי-חיאט: "אותו נכס חשוב של הרשות השלטונית, קרי אמון הציבור, המבוסס על ההנחה כי: 'משרתיו... עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר ונקיון כפיים', ספג מכה קשה בהתנהלותו של המשיב בכל אחד משלושת האישומים שהורשע בהם. ניגוד העניינים שבו פעל הוא צורם ובוטה, ומעיד על התעלמות מוחלטת מערכים נורמטיביים של שמירה על טוהר המידות וניקיון כפיים בשירות הציבורי.
להפרת אמונים – פנים רבות, וקשת נרחבת של התנהגויות יכולה להתכנס תחת מוטת כנפיה של עבירה זו.

"במקרה הנוכחי, לצערנו אנו נאלצים להסכים עם הגדרת התביעה כי מדובר בהפרת אמונים הגובלת בשוחד, כאשר הגדרה זו נכונה לכל אחד משלושת האישומים. המלחמה בשחיתות מסוג שכזה, אינה יכולה לעצור או להתפשר והיא מחייבת ענישה בעלת מסר חד-משמעי.

"שקללנו, אולי אף שקללנו, ביתר את כל שנאמר לעיל באשר לזכויותיו של המשיב, והן אינן מועטות. ראינו לנגד עינינו את הזהירות שבה מצווה ערכאת הערעור לנהוג כאשר היא מתערבת בענישה. הסדר הטיעון אף הוא מרחף לכל אורך הדרך ואף הוא מורה על הצורך באיפוק יתר כאשר עומדת על הפרק שאלת מיקומו של המשיב במתחם הענישה שנקבע על-ידינו. ולאחר שעשינו כל זאת – אנו שבים ואומרים כי האמירה הנורמטיבית בתיק זה מחייבת מאסר מאחורי סורג ובריח, כאשר כל הנימוקים לקולא יכתיבו את אורך התקופה".