סרטו של עמנואל רוזן נפתח בכישלון עיתונאי. זהות המקור שלו נחשפת, דרכונו נשלל, והוא נלקח לחקירה במרתפי מליציות הביטחון של לוב. בדיעבד הרגע הזה הוא רגע מכונן בעלילת הסרט הדוקומנטרי. סרט שבשמו ("ההסתבכות בלוב") מזקק אל תוך שתי מילים בודדות את הרגע בו הסיפור העיתונאי נדחק הצידה והסיפור האישי של העיתונאי שמסקר אותו תופס את מקומו.

באחד הפרקים של סדרת הדרמה "חדר החדשות" מבית היוצר של אהרון סורקין, צוות המהדורה האמריקני נתקל בדילמה דומה: כתב שנשלח לסקר את ההתלקחות בכיכר תחריר ערב פרוץ ההפגנות, נקלע ללינץ' ונפצע. השאלה שעמדה כעת בפני עורך מהדורת החדשות הייתה האם להמשיך להתמקד בתמונה הגדולה: הסיפור ההיסטורי על הפגנת המיליונים בשאיפה להפלת השלטון ולחברה ערבית דמוקרטית, או שמא עליו להתפתות לסיפור הקטנטן במונחים עיתונאיים אך העסיסי במונחים הוליוודיים אודות גבורתו של הכתב האמיץ שווייק? בסדרה, כיאה למסורת הסורקינית, העורך עושה לבסוף את ההחלטה החדשותית הנכונה. בגרסת המציאות הישראלית, הסיפור האנושי על הסתבכות העיתונאי רוזן, מנצח בנוק-אווט את הסיפור שאותו נשלח לסקר.

עמנואל רוזן, ככל הידוע ממקום כתיבת שורות אלו, הוא גבר. יש כאלו שיאמרו שנסיעה לארץ עוינת חמוש בלא יותר מדרכון זר, צוות צילום ומבט נוגה, לא רק שמאששת הנחה זו, אלא גם מהווה הוכחה ניצחת לקיומן של זוג ביצים. אחרי הכול, לא מדובר בנסיעה לקלאב הוטל לוטרקי יוון. זוהי לוב - ארץ שבה שגרירים אמריקנים נרצחים בגלל סרטון יו-טיוב שנראה כמו פרק של "טלטאביז" לעומת תשדירי הבחירות של אלדד יניב ורני בלייר.

ככל שהעניין נוגע לחופש הביטוי, לוב היא לא בדיוק דמוקרטיה ולא צריך להיות עמנואל רוזן כדי לדעת את זה. זוהי מדינה בה חמושים מפטרלים ברחובות כאילו היה מדובר בתהלוכת יום העצמאות בירושלים והשנה היא 1967. ואולי באמת ריבוי כלי הנשק המופיעים על המסך הוא הסיבה שבגללה החליטה מחלקת הפורומו של ערוץ 10 לשווק את הסרט הדוקומנטרי כמו פיצ'ר פעולה בכיכובו של ברוס ויליס.

הצהוב, ההסתבכות והכישלון

לזכותו של רוזן ייאמר שבניגוד למיני סדרה הדוקומנטרית של צבי יחזקאלי, "אללה איסלאם", שעושה לערביות יחסי ציבור גרועים יותר מחנין זועבי, הסרט שלו נמנע מלזלוג אל מחוזות הדמגוגיה ונותן ביטוי למורכבות המצב בלוב בעידן פוסט-קדאפי. דרך סיפורה של מג'דולין - נערה מודרנית שנאבקת לעתיד טוב יותר בעבור מדינתה החדשה, ודרך סיפורו של רפאל לוזון - יהודי תושב לוב לשעבר שמקווה לשחזר את ימי תור הזהב של הקהילה היהודית בלוב; רוזן מנסה להראות גם את פניו היפות של האביב הערבי.

בתוך כך הוא מצליח גם להביא הישגים עיתונאיים מרשימים כמו הראיון עם מוסטפא - אחד ממוציאיו להורג של מועמר קדאפי, וכמו-כן גם רגעים אנושיים חזקים כמו הפגישה המצמררת עם שרה מהדייה - יהודייה שנחטפה לפני 80 שנה, נאנסה להתאסלם, אך מעולם לא שכחה את יהדותה.

למרבה הצער, בניגוד לצבי יחזקאלי, עמנואל רוזן הוא, איך לומר את זה בעדינות - צהוב. כלומר צבע העור שלו. זה, בשילוב אי-בקיאותו בשפה ובתרבות המקומית, הופכת את כל המסע החשאי הזה לסיפור די מסוכן. "זאת הסקרנות העיתונאית, לא ריח הסכנה שמביא אותי לשם", כתב רוזן בכתבה לקידום הסרט שפורסמה בסוף השבוע בידיעות אחרונות. "אני לא מאמין בעיתונאי מלחמה שהופכים את הפחד שלהם לכותרת הראשית של סיפורם", הוא המשיך.

באופן אירוני משהו, השם שניתן לסרט הוא כותרת שעושה בדיוק את זה. כש"ההסתבכות" היא הכותרת הראשית שהופכת לחזות הכל, "לוב" הוא רק המקום. זהו רגע מזוקק בו הסיפור האישי של הכתב מאפיל על הסיפור העיתונאי ומרוקן אותו מתוכן. כעיתונאי רב-זכויות וכמבקר תקשורת חריף, רוזן יודע את זה. הוא יודע שהסיפור העיתונאי בסרט שלו מפנה מקום לסיפור על הכישלון העיתונאי. רק שבמקרה הזה, הכישלון - או במילים אחרות: "ההסתבכות" - לובש מעטה של גבורה.

הנזק עלה על התועלת

ההרפתקה של רוזן בלוב היא חומר מצוין לסרטי אקשן. הבעיה היא שהחיים בלוב הם לא סרט. זוהי המציאות. וכדי שאתם תוכלו לראות את הסרט הדוקומנטרי של רוזן, מקור אחד שלו (רפאל לוזון) נאלץ לבלות שבוע בכלא בבנגזי, מקור אחר (מג'דולין אביידה) נאלצה להימלט ממולדתה עקב התעמרות השלטונות, וידיעות פורסמו בתקשורת הלובית על מזימה יהודית להשתלטות מחדש על נכסי נפקדים.

זהו מקרה קלאסי בו עיתונות חוקרת ואמיצה ששואפת להביא את הסיפור מהשטח, גורמת בסופו של יום ליותר נזק מאשר תועלת. "אני מציע לכל יהודי שרוצה לבקר בלוב, שלא יעשה את זה עכשיו", אומר בסרט רפאל לוזון - מי שליווה את הצילומים בלוב ובעל כורחו הפך לאחד הגיבורים הראשיים בסרט. מוטב היה אילו היה נותן את אותה עצה לעמנואל רוזן לפני שחידש את הדרכון האירופי שלו.