העיסוק בשחיתות הפך זה מכבר לתעשיה ענפה. האווירה הציבורית ספוגה באמירות מופרזות המייחסות לכנסת מידה מוקצנת של התנהלות מושחתת, בעיקר בזכותם של גופים ואגודות למיניהם המתפרנסים מכך, והדואגים לשמר כל העת את מקור פרנסתם. יש בכך לא רק מידה רבה של הפרזה, אלא שרושם כזה מהווה פגיעה, אנושה כמעט, באמון הציבור במערכת השלטונית ובמידת העניין והמעורבות שהוא מגלה בהליך הדמוקרטי.
סכנת החיבור הפסול בין הון לשלטון רובצת כל העת כעננה מעל ראשו של נבחר הציבור. הפוליטיקה זקוקה להון, ודאי בעידן הפריימריז. לקשרים הקרובים, ולעיתים הבלתי-נמנעים, בין האישים אורב כל העת המדרון החלקלק, ועל איש הציבור לנהוג מידה יתרה של זהירות כדי שלא לחצות את הקו, החמקמק לעיתים אך המסוכן למדי, בין המותר לאסור.
כל פוליטיקאי המבקש, למשל, ליטול חלק בכנסי הרצליה או קיסריה, מתחכך בבעלי הון או אף תלוי בהסכמתם. הללו יכולים לתרום לו מכספם, ואנשי ממון מסוגלים להשפיע על אנשי שלטון אפילו בדרך שבה הם תורמים, מכיוון שהחוק מאפשר זאת. אומנם עלה בידינו לצמצם בחקיקה את היקף התרומה של בעל הון יחיד לפוליטיקאי יחיד ולסכום נמוך; ועדיין, בהחלט יכולים להינתן תשלומים מסוגים נוספים.
העברות כספים אלו יוצרות ממשק בעייתי בין הון לשלטון. מטבע הדברים, בעלי ההון אוחזים בעמדות השפעה: יש להם עיתון, שותפות בתחנת טלוויזיה, מעורבות בתחום ההיי-טק או עסקי נדל"ן ענפים. בעל ההון נוגע בכל הנושאים הכלכליים שהתפתחות המדינה בנויה עליהם וקשורה אליהם. פוליטיקאים שנזקקים להון עלולים להיתקל, מיד לאחר עלייתם לכס השלטון, בדרישה מההון להשתמש בשלטון ולהשפיע על קבלת ההחלטות.
הרעיון שלפיו יכול "מיועד לשלטון" לקבל כסף מבעל ממון, אומנם קיים בכל המדינות הדמוקרטיות, אולם הוא בעייתי ביותר. לדוגמא: בעל הון המחזיק מפעל חשוב מאוד מבחינה כלכלית ברשות הפלשתינית, המבקש ממקבל התרומה לעשות מעשה מדיני או ביטחוני, וזה שוקל את הבקשה. התוצאות עלולות, כמובן, להיות הרות אסון.
הדבר מעלה במלוא חריפותה את שאלת יכולתו של השלטון לדאוג לציבור ולאינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל. מדיניות עלולה להיות כלי בידי גורמי הון מושחתים.
בלי תרומות
הטענה הרווחת היום היא, שהמינויים הפוליטיים הם הצרה הגדולה ביותר של ישראל. אבל מתברר שדווקא בארה"ב, פאר הדמוקרטיה, המינויים הפוליטיים מובנים מאליהם: כאשר שלטון מתחלף, מתחלפים יחד איתו גם כל הפקידים.
אמנם לא ראוי אצלנו למנות כל מי שפוליטיקאי מצביע עליו; ועדיין, בוודאי בדרג המקצועי, נדיר למצוא מינויים שאינם ממין העניין או של אנשים שאינם מוכשרים לתפקידיהם. עדיין לא מינו כאן לתפקיד הממונה על התקציבים אדם שאינו יודע כמה הם 1+1.
בציבור שוררת תחושה עזה שהשלטון שלנו מושחת, תחושה שעלולה להביא לקריסת החברה ולערעור האמון במערכת הפוליטית, אך להערכתי אנחנו רחוקים מאוד ממצב כזה. אין אצלנו נורמות המאפשרות ערבוב הון ושלטון, הגם שישנם אנשים מושחתים לצד ישרים, אך כמו בכל מערכת - הדבר נקבע במידה רבה על-ידי אישיותו של האדם.
לפעמים הזעקה הציבורית נגד השחיתות מכוונת כלפי מינויים פוליטיים. אך יש לשים לב, שהללו עשויים להיות תוצאה של טיפשות שלטונית או של רשלנות, ולא של שחיתות, ואין בכך עדיין כדי לסכן את הדמוקרטיה בישראל.
בחירות איזוריות עשויות אומנם לשפר את המצב, אם כי גם בהן יוכלו ודאי בעלי כוח למצוא דרך, כדי ליצור תלות בין המועמד לבין הקבוצה שיכולה לעזור לו בהגשמת שאיפותיו.
הפתרון העיקרי עשוי להימצא בחקיקה בולמת, במסגרתה יש לקבוע, שבכל זמן נתון - ולא רק בעת בחירות - אסור לפוליטיקאי לקבל תרומות העולות על אותו סכום מצומצם, באופן שיכול להשפיע על דרך שלטונו והתנהלותו.
ואולם, היינו עדים גם למקרים של סכנה הפוכה. היו גם מקרים שבהם פרקליטו המדינה ביקשה למנוע קידום של פוליטיקאי, בעיקר כדי שלא יגיע לעמדה שממנה יוכל להשפיע עליה. כך, חקירה שנפתחה הביאה להתפטרותו של פרופ'
יעקב נאמן מתפקיד שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה, למרות שבסופו של דבר נמצאו החשדות נגדו כעורבא פרח.
גם אני מצאתי את עצמי בסיטואציה דומה כעבור שנים מעטות: זומנתי לחקירה, נמצא שלא הייתה כל אשמה בהתנהגותי, אך בינתיים הודיע היועץ המשפטי שלא אוכל לכהן כשר המשפטים והתמניתי להיות שר התקשורת.
בלי שתיקה
האפשרות שהמופקדים על שלטון החוק יחד עם "הממלכה השביעית" יסמנו אנשים, מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. כך מתאפשר מצב, בו נעשה שימוש בשלטון החוק כדי למנוע את קיום רצון הבוחר. כשהתקשורת בוחרת את מי היא "חוקרת", ממי היא מקבלת הדלפות ואת מי היא בולמת - הדמוקרטיה מצויה בסכנה ממשית.
לעומת זאת, אותם מינויי מקורבים, שגם עליהם יש להיענש אם נעשו שלא כדין, אינם מהווים סכנה דומה. אם פוליטיקאי ימנה אנשים לא מתאימים ומקורביו ירוויחו אלפי שקלים, הוא יטופל בכל חומרת הדין, אבל הללו אינם מהווים סכנה לשלטון הדמוקרטי.
נדמה לי, שקיימת סימביוזה בעייתית ולעיתים מסוכנת בין העיתונות, היוצרת את דעת הקהל, לבין מערכת שלטון החוק שבידיה הפקדנו את בטחוננו האישי, את מוסריותנו ואת רצוננו לתפקד כמדינה חופשית.
עיתונות חוקרת היא כלי חשוב מאוד לדמוקרטיה. ביכולתה לחשוף דברים ששלטון החוק אינו יכול לדעת על קיומם; אך משנתגלו, יכולים וחייבים גורמי אכיפת החוק להגיע לחקר האמת ולעקור מן השורש את התופעה.
למרות שגם המשטרה נדרשת לעיתים לתחבולות כדי להגיע לחקר האמת, מסוכן לירות ורק אחר כך לסמן את המטרה. זו סכנה לדמוקרטיה. מהעיתונות יש לצפות, כי תבחן את הדברים בשבע חקירות ודרישות בטרם תפרסם תחקיר, שמא תימצא מוציאה את דיבתו של אדם רעה.
אני מצפה לראות גם משטרה שאין בה רבב, ורק הצדק והאמת מול עיניה. משטרה שתפקידה כשומרת הציבור הוא להעניק לו הגנה, ולכן לא תעשה שימוש לא ראוי בחומר החקירה.
חובתו של שלטון החוק להקפיד בשמירה על החברה ועל כל אחד ממרכיביה, על כל אדם ואדם. השלטון צריך גם הוא להראות את ההקפדה הזו. אפילו השר הממונה לא צריך לקבל פרטים הנוגעים לחקירה, כי הדבר עלול לגרום לשיבוש ההליכים. אסור להפוך את שלטון החוק ל"כנופיית" שלטון החוק, כפי שהגדירו זאת אחדים.
מנגד, איש הציבור צריך לדעת שהוא נמצא תחת עינו הפקוחה של הציבור והוא חייב להיות "שקוף". במדינה דמוקרטית, זכות הציבור לדעת היא זכות מקודשת. לכן, לדעתי אסור שתעמוד לנבחר ציבור זכות השתיקה, ועיקרון זה הוכנס בטיוטת הקוד האתי לחברי הכנסת ההולך ונשלם. אנחנו צריכים להראות שאיש הציבור הוא ללא רבב. אולי בדרך הדבר יביא גם לידי כך שנפסיד אנשים טובים, אבל בכל מה שקשור לשחיתות שלטונית - אין מקום לפשרה.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
