סוכות - חג השאיפה לאחדות לאומית

כמו לכל חג יהודי, גם לסוכות יש כמה רבדים המתקיימים כולם גם יחד כמו קומות בבניין. בראש ובראשונה קיים הרוב הטבעי-חקלאי - חג האסיף וכן התגוררות בשומרות בעת האסיף, הרובד ההיסטורי - זכר ליציאת מצרים ולנדודי העם במדבר, וכן הרובד שאפשר לכנותו חברתי - אחדות העם. רובד זה מעוגן בכמה וכמה היבטים הקשורים לחג, ואחד הבולטים בהם הוא מצוות ארבעת המינים - אתרוג, לולב, הדס, וערבה. לשם קיום המצווה יש צורך בכל ארבעת המינים יחד. לפי מסורת ישראל כל אחד מהמינים מייצג קבוצה אחרת בעם ישראל, והמסר המשתמע מכך שיש צורך בכולם יחד לצורך קיום המצווה הוא שיש ערך עצום לעם-ישראל בשלמותו על כלל קבוצותיו, מגזריו, גווניו, שבטיו, וכיו"ב. כוחנו במגוון, וביכולת פעולה סינרגטית לטובת עם-ישראל על כל חלקיו וגיווניו.

במהותה - יהדות איננה דת! היא תרבות (במובן העמוק של המילה תרבות - ציוויליזציה) של עם, שיש לה גם מסורת דתית (הן בהיבט אמוני והן בהיבט של מצוות ומנהגים, טקסים, טקסטים וריטואלים) ארוכת שנים. אך קודם כל מדובר בעם. עם הוא קבוצת אנשים שיש לה שלל מאפיינים משותפים כגון שפה משותפת, היסטוריה ארוכת טווח - ליתר דיוק זיכרון היסטורי ארוך טווח, טריטוריה - ארץ מולדת - אליה יש לעם זיקה היסטורית, זיקה לסיפור מכונן משותף, זיקה לתרבות משותפת, ועוד מאפיינים, ובראש ובראשונה - אתוס של מוצא משפחתי משותף - ממנו נגזרת תודעה של גנאלוגיה המובילה לאותו שורש. תודעה זו היא הבסיס היסודי והעמוק לרעיון האחווה! בהקשר זה מעניין להזכיר כי במהפכה הצרפתית (1789) הועלתה הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité), אלא שעד מהרה התברר כי במציאות הריאלית יש ניגוד מובנה בין חרות לשוויון שבקצה מביא לידי התנגשות. ומה יכול לפשר בין שני מושגים אלה? משהו שהוא מעל שניהם, שמייצר מחויבות רבה יותר - זה האחווה שהיא פועל יוצא של מחויבות שהיא פרי תודעת מוצא משפחתי משותף.

מכאן נובע שאדם בעל השקפה לאומית מוכרח להיות לויאלי לעם (לאום) אליו הוא שייך מכוח הלידה או מכוח בחירה (שכן עם זה למעשה משפחה מורחבת - ניתן להיוולד אליה או להצטרף אליה), כערך עליון מבחינת סדר העדיפות בסולם הערכים של הפרט הטוען כי הוא מחזיק בהשקפת עולם לאומית. ואין הכוונה לאיזה עם אידיאלי שאינו קיים אלא בדמיון אלא לעם הריאלי כמו שהוא. והעם היהודי מקדמת דנא הוא עם מרובה גוונים. זה לגמרי בסדר שתהיה ביקורת על התנהלות של פרטים ואף של קבוצות או מגזרים בתוך העם אך הנאמנות לעם כערך עליון מוכרחה להוביל למחויבת לכך שהביקורת תהיה קונסטרוקטיבית, בונה, מצמיחה, חותרת להיטיב, ולא כזו השואפת לדה-קונסטרוקציה - לפגוע, להשתיק, לחסום, ולפרק אותנו מבפנים.

המחויבות לעם, וכפועל יוצא ממנה לכך שהביקורת לעולם תהיה קונסטרוקטיבית, מחייבת לעולם לתעדף את טובת כלל העם (מה שבשפת המסורת נקרא - כלל-ישראל) על פני טובת חלק מהעם ובכלל זה על פני טובת המחנה הפוליטי אליו הפרט שייך וגם על פני העמדה הרעיונית בשאלה קונקרטית כזו או אחרת (למשל העמדה ביחס לחקיקה לאסדרת סמכויותיה ומגבלותיה של מערכת המשפט במארג הרשויות בחברה דמוקרטית). זה כמובן בסדר לדגול בעמדה X או בעמדה Y, להיות בעד זה או נגד זה, להיות בעד הנגד ונגד הבעד... אך העם כולו - קיומו, שגשוגו, המשכיותו ועתידו - חשוב עשרות מונים בעמדה הפרטית ו/או המחנאית הקולקטיבית.

במאמרו המכונן "מסע המחנות", שנכתב לפני 120 שנה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל כך - " ... וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מדה שהיא. נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה...".

המעניין הוא שהרב קוק לא כתב שאנו צריכים להבין או להפנים שבכל המחנות הפוליטיים בעם-ישראל יש טוב, אלא "להחליט" - כלומר מדובר בפעולה מודעת ומכוונת של הבנייה אקטיבית של נרטיב ואתוס כזה. כך אנו צריכים להבנות את המציאות ואת תיאורה - ליצור סטנדרט של ציפיות וסטנדרט של התנהלות ומהמקום הזה לחתור לפעולה סינרגטית לטובת העם.

מצער בעיניי שחלק מעמנו בקצוות (אגב זה לא רק נחלת הקצה של המחאה/אופוזיציה, יש עוד אנשי קצוות), ובייחוד חלק מאלה המצהירים על עצמם כי הם מחזיקים בהשקפת עולם לאומית כביכול, לא מבינים זאת ומעדיפים עמדה מחנאית מאוד צודקת בעיני המחזיקים בה (ומאוד הרסנית לכלל עם ישראל) על פני אחדות ישראל והגשמת הציונות, ובאמצעותם - הבטחת קיומו, שגשוגו ועתידו של עם ישראל - העם היהודי וכל אלה מבין בני המיעוטים החיים בישראל שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי בברית דמים וברית חיים.

זו נקודה קריטית בה יש צורך לחזור ליסודות ולחזקם מבחינה רעיונית ותודעתית - עם-ישראל הוא התכלית העליונה של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ואילו עמדות פוליטיות קונקרטיות אלו ואחרות, וזיקה פוליטית מחנאית כזו או אחרת, הכרחי שיהיו משניים לתכלית העליונה. אם נמשיך לתעדף שיקולים פרטיים ומחנאיים - כל המפעל שבנינו פה פשוט יקרוס על כולנו! חייבים להתעשת! בתודעה שלנו אנו צריכים לתעדף את טובת העם ואת טובת הגשמת המפעל הציוני שנועד להבטיח את קיום העם - בראש סדר העדיפות והשיקולים שלנו כפרטים (ויש לתודעה הזו נפקא מינה גם בהחלטות לגבי סוגיות הרלוונטיות לפרט והחלטותיו) ועל אחת כמה וכמה כחברה.

המחויבות לעם-ישראל כערך עליון מחייב לזהירות באופן בו אנו מתנהלים ומתבטאים, הן בהיבט אישי והן בהיבט פוליטי. להקפדה יתרה על כבודו של כל אדם מבני עמנו (וגם שלא מבני עמנו) ובייחוד על כבודם של ברי הפלוגתא שלנו. היטיב לתאר זאת יורם טהרלב ז"ל בבית האחרון בשירו "היה לי חבר היה לי אח" - " ... במקום שאליו אני הולך, / אני נזהר שלא לשבור, / אני נזהר שלא לדרוך, / אני נזהר שלא לזכור, / וטוב לי שאתה איתי, / וגם אתה וגם אתה ... / אני אחיך, אל תשכח!". חג סוכות (חג אחדות) שמח.