מלחמת הצללים בין ארה"ב לאירן עלולה להפוך בכל רגע לעימות מלא

פרידמן אומר, שהוא הופתע ללמוד עד כמה האירנים מעודדים את שלוחיהם להיות תוקפניים – מה שמוביל לסיבה השנייה: אירן משחקת באש. בתחילת פברואר הנחיתה ארה"ב מהלומה נרחבת על מערכת השלוחים בעירק, סוריה ותימן. 100 מטרות הותקפו בידי מפציצי בי-1 שהמריאו מטקסס וטילים ומטוסים מנושאת המטוסים אייזנהאואר שבים סוף. לאחר מספר ימים הפגינה ארה"ב את יכולתה המודיעינית כאשר חיסלה בבגדד את אבו בכר אל-סעדי, מפקד בכיר בארגון כתא'אב חיזבאללה בעירק ואשר לדבריה היה הממונה על מתקפות הכטב"מים.

אין ספק שתגובה זו גרמה לאירנים לשים לב, ושלוחיה למעשה שומרים מאז על הפסקת אש בלתי רשמית. אולם, החות'ים לא הצטרפו אליה ואף הכריזו שלא יפסיקו לירות לפחות עד שתהיה הפסקת אש בעזה. בשבוע שעבר הם הצליחו לראשונה להטביע במתקפת טילים ספינה במיצרי באב אל-מנדב – ספינת המשא "רוּבִּימָר" שהניפה את דגל בליז.

זה מוביל לסיבה השלישית שמלחמת הצללים הזאת כה מסוכנת. בכל בסיס ובכל ספינה פועל מרכז קרבי משולב, שתפקידו לאתר מטרות מעופפות מתקרבות ולקבוע האם הן עוינות או תמימות. הזהירות נחוצה ולו רק משום שטיל יירוט עולה 200,000 דולר – פי עשרה מאשר כטב"ם אירני. למפעילי המערכות בני ה-20-ומשהו יש לרוב פחות מ-90 שניות להחליט, כך שכל העת ישנה סכנה לטעות שתעלה בחיי אדם.

לאור כל אלו, אומר פרידמן, אפשר בהחלט לשאול: מדוע ארה"ב בכלל נשארת באיזור? לפני התשובה, הוא מבקש לתאר אירוע. מפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה, ביקר במחנה טאנף שליד מפגש הגבולות סוריה-עירק-ירדן וניצל את ההזדמנות כדי לנהל טקס העלאה בדרגה. הוא ביקש דגל ולאחר כמה דקות שני חיילים הציגו דגל אמריקני קטן בגובה הכתף, תוספת הצבע היחידה בתוך החום הכללי של המדבר והצריפים.

"הצבא שלנו ייחודי בעולם", אמר קורילה. "אנחנו לא נשבעים לאדם או למלך, אלא לרעיון הבא שנקבע בחוקה ובא לידי ביטוי בדמוקרטיה שלנו, שכל האנשים והנשים נוצרו שווים. אנחנו נשבעים להגן על הרעיון הזה". הוא חזר על השבועה שכל חייל אומר כאשר הוא מועלה בדרגה, והקצינים הצעירים חבטו על הדרגות החדשות ובירכו בשאגות זה את זה. פרידמן נפעם: זה בדיוק מה שכל כך מנוגד למה שמוכר ברוב המזרח התיכון.

לאחר המלחמה הקרה, מתחילת שנות ה-1990 ועד העשור שעבר, פרידמן חשב שאולי ניתן יהיה להביא לאזור יותר פוליטיקה של הסכמה ופלורליזם – תודות להסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, האביב הערבי והגלובליזציה. זה לא קרה. במקום התרחבות של הדמוקרטיה, האזור סובל מבלגן ומדינות כושלות; הקו העולמי המפריד אינו בין דמוקרטיה לסמכותנות, אלא בין סדר לבלגן.

הטיעון הטוב ביותר להישארות הכוחות האמריקניים בסוריה, עירק והים סוף נובע מכך שיש להבטיח ש"בלגן שם" – מצד דאעש, מדינות כושלות כמו סוריה ושלוחיה של אירן – לא יהפוך ל"בלגן כאן". זו איננה משימה יפה או הרואית – לחיות כל היום באפוד מגן בתנאים קשים ועוינים – אבל היא שווה את זה. ושלא יהיו אשליות לגבי סכנותיה של מלחמת הצללים העלולה לצאת בכל רגע אל אור היום, מסיים פרידמן.