בית המשפט העליון קיבל (ד', 2.8.06) את ערעורה של המדינה והחמיר את עונשו של עופר מקסימוב, המהמר שגרם לפרשת המעילה בכספי הבנק למסחר, מ- 15 שנות מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי ל- 17 שנות מאסר. עונשה של אחותו, אתי אלון, שמעלה בכ- 250 מיליון שקלים מכספי הבנק למסחר, יישאר על כנו - 17 שנות מאסר אף היא.
ראשיתה של הפרשה באפריל 2002, אז התברר בעקבות ביקורת שערך המפקח על הבנקים בבנק למסחר, כי סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק, אתי אלון, גנבה במהלך חמש שנים כרבע מיליארד שקלים מכספי הבנק. חלק מן הכספים הללו, כך התברר, שימשו למימון חובות הענק של אחיה, עופר מקסימוב, כתוצאה מהימורים.
בכתב האישום שהוגש נגד מקסימוב נטען, כי המעילה חסרת התקדים בוצעה ביוזמתו ובהכוונתו של מקסימוב. בין השאר נטען, כי מקסימוב זייף המחאות בנקאיות שניתנו לו על-ידי אחותו. אתי אלון טענה, כי עשתה את המעשים עקב לחצים שהפעיל עליה מקסימוב. בין השאר סיפר מקסימוב לאחותו, כי אם לא יחזיר הלוואות שנטל בשוק האפור למימון הימורים, הוא צפוי לסכנת חיים.
מיד עם התפוצצות הפרשה נעצרה אתי אלון. מקסימוב, ששהה באותו זמן ברומניה, נעצר במאי 2002. תחילה שמר מקסימוב על זכות השתיקה, אך לאחר מכן ובמהלך משפטו אימץ קו הגנה לפיו לא ידע שהכספים שהעבירה לו אלון מקורם בגניבה. עוד טען מקסימוב, כי החזיר את מרבית הכספים ש"לווה" מהבנק, באמצעות הלוואות שנטל בשוק האפור ורווחים שהפיק בהימורים.
בית המשפט המחוזי בת"א הרשיע בחודש פברואר 2004 את מקסימוב בפרשת המעילה בבנק למסחר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי עובד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, עשיית שימוש במסמך מזויף ועשיית פעולה ברכוש אסור. הוא זוכה מחמת הספק מעבירה נוספת של גניבה בידי עובד.
בהכרעת הדין בעניינו, קבע אז השופט שלי טימן, כי מקסימוב הוא שקרן, שמילת אמת לא יוצאת מפיו. השופט שלי טימן הגדיר את מקסימוב בהחלטתו כ"סיבה, המסובב והגורם למעילה בבנק", וקבע כי היה המוח המפעיל מאחורי המעילה וביצע את מעשיו בקור רוח כשהשתמש בתמונת בנו, בין היתר, כדי לסחוט את אחותו אתי.
עם זאת, גזר דינו של מקסימוב היה לבסוף קל מזה של אחותו. בעוד על אלון נגזרו 17 שנות מאסר, על מקסימוב, שהיה הרוח החיה שמאחורי המעשים, נגזרו רק 15 שנות מאסר בפועל וקנס בסך 3 מיליון שקלים.
השופט טימן כתב בהקשר לכך, כי "השוואת החומרה בין מעשיהם, לעניין קביעת העונש - איננה יאה, או אפשרית, במקרה זה; משום שאתי אלון ואביה נשפטו על-ידי עמיתתי, כבוד השופטת ד"ר קפלן- הגלר, ששקלה ומדדה, הביעה דעה על מעשיהם, ועתה תלוי ועומד ערעורם בפני בית המשפט העליון". עם זאת הוסיף השופט, כי "מובן מאליו שרמת הענישה של שותפים לדבר עבירה אחת, חייבת לשמש סמן; הן משום שכך מקובל במקומותינו והוגן לעשות; הן משום כלל אחידות הענישה".
על גזר דינו של מקסימוב ערערו הן המדינה שסברה כי בית המשפט הקל בעונשו יתר על המידה והן מקסימוב שביקש להקל בעונשו. כמו כן, ערערה אלון לבית המשפט העליון על חומרת עונשה, כאשר שלושת הערעורים אוחדו לדיון אחד.
השופט אדמונד לוי, שכתב את פסק הדין, עמד על חוסר השוויון בין עונשיהם של אלון ומקסימוב והחליט כי יש להחמיר בעונשו של מקסימוב, כך שירצה 17 שנות מאסר, בדומה לגזר דינה של אחותו. "יש לראות בעופר כמי שהיה שקוע עד צוואר במעילת הענק, ולא ניתן להשלים עם מצב שבו העונש שהושת עליו יפחת מזה שהושת על אחותו", כתב השופט.
השופטים אדמונד לוי, איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס סיכמו את הפרשה המתוקשרת באומרם, כי "פרשה זו חשפה בפנינו משולש משפחתי טראגי, שכל אחד מקודקודיו - בני משפחת מקסימוב-אלון - פגע פגיעה אנושה וחסרת תקדים במערכת הבנקאית בישראל, ואגב כך המיט על עצמו ועל משפחתו תוצאות קשות. כל שנותר עתה הוא לקוות כי לקחיה של פרשה עגומה זו יופקו, כדי שפרשות דומות לה לא יישנו".
