בג"צ פסק: מיטה לכל אסיר

בית המשפט העליון פסק (12.2.07) כי זכותו של כל אסיר בישראל למיטה לישון בה בעת ריצוי מאסרו. בית המשפט הוציא צו מוחלט הקובע כי "החל ביום 1.7.07, ייושם במלואו העיקרון לפיו על הרשות המוסמכת להעמיד מיטה לכל אסיר המוחזק בבית כלא בישראל. חובה זו תחול בכל עת. חריגה ממנה תיתכן רק במצבים חריגים ונדירים, ועליה לעמוד, בכל מקרה, על-פי נסיבותיו, באמות המידה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
פסק הדין ניתן על-ידי השופטים אילה פרוקצ'יה, סלים ג'ובראן ודוד חשין.

ארגון רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח, עתרו לבג"צ באמצעות עו"ד דרורי ספיבק, נגד השר לביטחון פנים ונציב שירות בתי הסוהר. בעתירתם ביקשו, כי בג"צ יוציא צו, אשר יורה מדינה, באמצעות השר לביטחון פנים והשב"ס, לספק מיטה ללינת לילה לכל אסיר הנמצא במשמורת שירות בתי הסוהר.

בבית המשפט העליון נדונה בעבר סוגיית ה"מיטה לכל עציר". בעקבותיה, החל מיום 1.6.04 חוייבה המדינה לקיים את הוראות חוק סדר הדין הפלילי לעניין המעצרים, והתקנות לפיו, בנוגע לתנאי המעצר של עצורים.

ארגון רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח בישראל טענו כי הצורך של כל אדם במיטה הוא צורך אלמנטרי, ושלילת אמצעי חיוני זה מאסיר היא מחדל קשה וחמור. חובת המדינה היא להגן על כבוד האדם של האסיר, אלא אם קיימת לכך מניעה מפורשת בדין. לטענתם, משהוכרה זכות האדם לכבוד כזכות אדם חוקתית, על השלטון להקפיד שבעתיים בהגנה על זכויותיהם החוקתיות של האסירים בישראל, ביניהם מצויה הזכות למיטה לישון בה. טענה, לפיה שיקולי תקציב מונעים מהמדינה לספק מיטה לכל אסיר, אין להכיר בה. אילוצים תקציביים, כצידוק חוקתי לשלילת זכות בסיסית למיטה מאסירים, אינם מקובלים. שיקולים אלו נדחים מפני החובה להגן על זכויות היסוד של האדם.

לטענת העותרים, לרשות המדינה עומדים אמצעים חלופיים שיפתרו באופן מיידי את בעיית המחסור במיטות. בין הפתרונות הם מונים אפשרות להרחבת התוכנית לפיקוח אלקטרוני על אסירים בתנאי שחרור, הפניית עובדים זרים השוהים שלא כדין מבתי כלא למתקני משמורת חלופיים, והרחבת עונשי מאסר בעבודות שירות לתקופות שמעבר ל-6 חודשים הקבועים כיום בחוק.

המדינה: השר לביטחון הפנים והשב"ס

המדינה לא חלקה על נקודת המוצא בטיעונם של רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח. גם המדינה הביעה בפני בג"צ כי דעתה היא שזכותו של כל אסיר למיטה היא חלק מזכות היסוד של האדם לכבוד אישי. אלא שלטענתה, שירות בתי הסוהר נאלץ להלין אסירים על מזרנים על הרצפה, בשל מחסור חמור במקומות כליאה.

בין הגורמים אשר המדינה פירטה המביאים לצפיפות כה רבה ניתן למצוא את ההידרדרות במצב הביטחוני מאז אוקטובר 2000, שהעלתה את מספר האסירים והעצורים הביטחוניים, כמו גם את התרבות מקרי פשיעה חמורה ואלימות בישראל והגידול במספר העובדים הזרים השוהים בארץ שלא כדין, המצריך החזקתם במשמורת עד להרחקתם מישראל. אלו, לטענת המדינה, הגבירו את הצורך בהקצאת משאבים ומתקני כליאה.

אף כי המדינה לא חלקה על הצורך במיטה לכל אסיר, ציין בא כוחה, עו"ד ענר הלמן, כי בניגוד לעצורים, אשר בעניינם הכיר המחוקק במפורש בזכותם למיטה בחוק המעצרים, לגבי אסירים אין הוראה מפורשת דומה בפקודת בתי הסוהר. יתרה מכך, המדינה העירה כי לאור פסיקות בית המשפט בעניין תנאי המעצר של "עצורים", נתנה המדינה מענה מועדף לזכותם של עצורים למיטות, על-פני זכותם של אסירים.

המדינה ציינה כי ננקטים צעדים במטרה להקל על מצוקת הכליאה של האסירים. לדוגמה, ציינה המדינה כי באפריל 2004 פרסם המשרד לביטחון פנים מכרז לתוכנית לפיקוח אלקטרוני על עצורים משוחררים בערובה ואסירים משוחררים על תנאי. תוכנית זו לכשתיושם, תפנה מקומות כליאה.

בעקבות צו על תנאי אשר הוציא בג"צ ביום 26.5.05, הודיעה המדינה כי בכוונתה להביא לכך כי עד תום שנת 2007 תינתן לכל אסיר מיטה. בעקבות תהיה של בית המשפט באשר לפרק הזמן הארוך אותו ביקשה המדינה, חזרה בה המדינה מתשובתה וקיצרה את משך הזמן למתן פתרון לבעיית האסירים, לכחצי שנה. וזו לשון התחייבות המדינה: "...המדינה מודיעה לבית המשפט הנכבד, כי החל מיום 1.7.07 ילונו כל האסירים בשירות בתי הסוהר על מיטות", כאשר סייגה זאת וטענה כי בהינתן "נסיבות אובייקטיביות, ובכללן הידרדרות קשה ומהירה במצב הביטחוני או הפלילי, העלולות להביא להגדלה פתאומית ודרמטית של מספר האסירים והעצורים מעבר לתחזיות השגרתיות... עלול להיווצר הצורך להלין אסירים על מזרנים עד להיערכות הרשות למציאת פתרון מתאים".

אף כי הסכימה המדינה למהות העתירה, ביקשו הארגונים מבית המשפט להמציא צו מוחלט אשר יחייב את המדינה לספק מיטה לכל אסיר החל ביום 1.1.07, ללא כל חריגים, זאת גם במקרה של הידרדרות קשה ומהירה במצב הביטחוני או הפלילי במדינה.

בג"צ: בהיכנס אדם לכלא, נשללת חירותו, לא נשלל כבודו

בית המשפט דן במהות הפגיעה הרצויה באדם, כאשר אוסרים אותו בעוון מעשים שביצע. הפגיעה המתחייבת בזכויות האדם הנתונות לאסיר מקורה בעיקרה בהגבלת חירותו האישית, הנובעת מן המאסר. הגבלת יכולת התנועה של האסיר בכלא גוררת בהכרח גם פגיעה בזכויות נלוות שמימושן מותנה בקיומה של חירות האדם, כגון הזכות לעיסוק במשלח יד, הזכות לפרטיות, ובמידה מסוימת גם הזכות לחופש ביטוי. יכול שייפגעו גם זכויות אדם נוספות, כמתחייב מהפגיעה בחופש.

עם זאת, פסק בית המשפט, כי תכלית הפגיעה בזכויות האדם של האסיר לעולם אינה אמורה להוסיף על הענישה שנגזר עליו בבית המשפט. הלגיטימיות שלה מותנית בכך שהיא מתחייבת כפועל יוצא משלילת החירות הנלווית למאסר, או שהיא נדרשת לצורך השגת אינטרס ציבורי חיוני המוכר בדין. בהיכנסו של אדם לכלא, נשללת חירותו של האדם, אך לא נשלל כבודו.

בג"צ קבע כי סיפוק הצרכים המינימליים של האדם, שהם תנאי שמבלעדיו אין לקיום וחיים בכבוד, מתחייבים גם לגבי אסיר המרצה את עונשו, ולמדינה חובה ראשונה במעלה לספקם, ולהקצות לכך את המשאבים הנדרשים.

לגופה של העתירה, בג"צ קבע כי הזכות למיטה לישון בה מצויה בגרעין הקשה של זכויות היסוד לקיום בתנאים מינימליים, הנתונה לאדם כחלק מההגנה על כבודו. בין תנאים מינימליים אלה, הנדרשים לקיום בכבוד, מונים את הצורך באכילה, בשתייה ובלינה. הצורך הבסיסי בשינה מוליד את הזכות למיטה לישון בה כחלק מתפיסת החיים בכבוד. זכות זו עומדת לאסיר בגדר זכותו לכבוד-אדם.

השופטת פרוקצ'יה קבעה כי אומנם זכותו של אסיר למיטה לא פורטה במפורש בחקיקה הנוגעת לאסירים בפקודת בתי הסוהר. עם זאת, גם בלא עיגון מפורש בחקיקה, הזכות למיטה עומדת לאסיר מכוח המשטר החוקתי המכיר בזכות לכבוד-אדם, המתפרשת מאליה גם על זכות האסיר לכבוד.

אשר לבקשת המדינה לסייג חובתה במקרים מיוחדים, מצא בג"צ כי כאשר מדובר בפגיעה בזכות אדם הנוגעת לרף המינימלי של תנאי קיום וחיים בכבוד, רק אינטרס נוגד בעל עוצמה יתרה ומשקל מיוחד יצדיק את הפגיעה בזכות. בגדר האיזון בין האינטרסים הנוגדים, יינתן משקל משמעותי מיוחד לחובת המדינה לדאוג לחיים בכבוד של מי שמוחזק במשמורתה, ועליה יהיה להראות כי מוקצים למטרה זו המשאבים הנדרשים, כמצופה ממדינת חוק המקפידה בזכויותיהם החוקתיות של מי שמצויים במשמורתה.

השופט פרוקצ'יה מתחה ביקורת מרומזת לכיוונו של המחוקק וקראה לכנסת לתת דעתה לצורך בחקיקה ראשית מפורשת את זכותו של אסיר לתנאים מינימליים בכלא, ובכלל זה לתנאי לינה אנושיים במיטה משלו, כפי שכבר נעשה לגבי עצורים.