ביום 14.11.2007, קבע ביהמ"ש כי השאלה בדבר אי קיום דרישות הצורה משמעה אי חוקיות ההסכם, היא שאלה פרשנית, כאשר נדרש להכריע בשאלה האם הגשמת הערכים, האינטרסים והמטרות החברתיות שהחוק נועד להגשים, מתיישבת עם הכרה בהמשך דרכו של החוזה, ככל שכריתתו, תוכנו או מטרתו, הם בניגוד להוראות החוק. לפיכך, ביהמ"ש הכיר בכך שנכרת חוזה (אף אם לא הועלה על הכתב) בין עוה"ד לבין המועצה.
עסקינן בערעור של עו"ד זכי כמאל על פסק הדין של בית המשפט השלום בו נדחתה תביעתו לתשלום שכ"ט, תביעה שהוגשה נגד המועצה המקומית והעומד בראשה. עוה"ד טען בתביעתו, כי התבקש לייצג את הנתבעת במשך שנים, וביצע עבורה פעולות משפטיות רבות כגון ייצוג וייעוץ משפטי שוטף.
עוד נטען כי המועצה, באישור הנתבע ומליאת המועצה, פנתה לתובע באפריל 2000 על-מנת שייצג את המועצה ותושביה באירועי משבר האנטנות הסלולאריות, לרבות בהליכים פליליים נגד אלה שיועמדו לדין מבני היישוב עוספיה. המועצה טענה מנגד, כי לא ביקשה לשכור את שירותי עוה"ד, כי לא נכרת הסכם בעניין וכי בהעדר הסכם חתום המועצה אינה יכולה לשלם כל שכר. בית המשפט קמא דחה את התביעה וציין שעוה"ד פעל בכל הנוגע לאירועים ואף עדכן את הנוכחים בישיבת המועצה, אף כי אין למצוא בפרוטוקול הישיבה החלטת מועצה בדבר שכירת שירותיו, ואף כי לא הוכח מיהו בדיוק הגורם שהזמין את שירותיו.
ביהמ"ש של הערעור ציין שקשה לקבל מצב זה, כי מי שישא במחיר אי עריכת הסכם שכ"ט בכתב הוא מי שנתן את השירות, קרי, עוה"ד. בית המשפט ציין כי לא מדובר בפעולות ראשוניות שהופסקו, אלא בפעולה שוטפת של שנתיים בנושאים שונים הקשורים לפרשה, כולל ייצוג הנאשמים בהליכים הפליליים שנפתחו נגדם. ביהמ"ש הזכיר כי את ההלכה כי העדר הסכם שכ"ט, אינו מהווה סימן לכך שהשירות ניתן חינם, בייחוד במקום שיש בראיות להוכיח שהתגבש הסכם אך לא הועלה על הכתב.
ביהמ"ש קבע כי התנהגות הצדדים - פעולת עוה"ד, כולל סקירת פעולתו וסקירת המצב בפני המועצה, וכן העובדה שהמועצה או נציגיה לא עצרו מבעדו ולא ביקשוהו, לאורך כל התקופה, להפסיק לפעול, מלמדים על קיום הסכם למתן טיפול משפטי בשכר.
ביהמ"ש של הערעור, הצדיק את בית המשפט קמא בקביעה שלא הוכחה התקשרות עם ראש המועצה. ראש המועצה נקט בעמדה שעו"ד כמאל נתן למועצה שירותי ייעוץ משפטי בתיקים אחרים ולא מדובר בתיקים הפליליים הנטענים. בחקירתו, כשנתבקש לומר למה קשורה הוראת התשלום, לא יכול היה לעשות כן וטען שעליו לעיין בחומר שכן אינו קשור לענייני המועצה. ביהמ"ש סבר, כי הוצאת הוראת התשלום מעידה על כך שהמועצה הכירה בכך שכרתה הסכם עם עוה"ד. לפיכך, היה מקום לקבוע כי הוכח שההוראה מתייחסת לטיפול עו"ד כמאל בנושא האנטנות.
אין מחלוקת על כך שההסכם לא נערך בכתב. ייפוי הכוח אותו הזכיר עו"ד כמאל בישיבת המועצה, אף הוא לא נעשה בכתב. אולם, ממצב זה לא נובע שלא נכרת הסכם לעניין טיפולו בפרשה. בית המשפט ציין, כי ההסכם שנכרת לא עומד בדרישות הצורה של סעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א - 1950 המורה כי חוזה, כתב התחייבות, לא יחייבו אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה. אך, המדובר בדרישות צורה בלבד.
השאלה האם אי קיום דרישות הצורה משמעה אי חוקיות ההסכם, היא שאלה פרשנית, כאשר ביהמ"ש נדרש להכריע בשאלה האם הגשמת הערכים, האינטרסים והמטרות החברתיות שהחוק נועד להגשים, מתיישבת עם הכרה בהמשך דרכו של החוזה, ככל שכריתתו, תוכנו או מטרתו, הם בניגוד להוראות החוק. ואולם, בנסיבות המקרה, מקום שעוה"ד נתן שירות לבקשת המועצה, במשך תקופה של כשנתיים, כולל ייצוג הנאשמים במשפטים הפליליים, יש מקום לחייב את המועצה בתשלום שכרו, כולו או מקצתו, כהוראת סעיף 31 לחוק החוזים.
בהעדר מסמך בכתב שיגבש את תנאי ההתקשרות, אין בראיות שהובאו כדי להוכיח מה היה הסכום שסוכם, ויתכן שלא סוכם סכום כזה. לכן יש להיעזר בסעיף 46 לחוק החוזים, המורה על חיוב בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. נוכח האמור, ביהמ"ש קיבל את ערעורו של התובע ומחייב את הנתבעת לשלם לו סכום של 45,000 ש"ח.
