אין אהבות שמחות בקולנוע של קים קי-דוק, ודאי שאין בגידות שמחות. בכלל יש מעט מאוד אופטימיות בחיים, כפי שהם משתקפים מבעד לעדשת המצלמה שלו. הוא נמשך לקושי ולמצוקה, בעיקר רגשיים אך גם פיזיים, והרומנטיקה הסוחפת נמצאת תמיד במקום אחר, מחוץ לפריים: בעבר, בילדות, בשיר צרפתי. אבל העדינות והתבונה שבה קים קי-דוק מטפל בדמויות השבירות שלו והאופן החושני שבו הוא מעצב כל פרט, יוצרים אסתטיקה מרהיבה כל-כך, מדויקת ומעוררת השראה, עד שהם מצליחים לעטוף את האלימות והסבל בנחמה גדולה.
בראשית הקריירה שלו נודע קים כ"ילד הרע" של הקולנוע הדרום קוריאני, בעקבות סרט שנשא שם זה, ועסק בחטיפתה של נערה ואילוצה לעסוק בזנות. אלימות בוטה אפיינה גם סרטים אחרים שלו מאותה התקופה, ורק אחרי "אביב, קיץ, סתיו, חורף.. ואביב" המעודן והפיוטי קיבל קי-דוק את מעמדו הבינלאומי הנוכחי. כל סרטיו מתאפיינים בשילוב בין אגרסיביות לעדינות, אך במולדתו זוכה קים בעיקר לבוז, ולכן מתעורר חשד כאילו מגבלות שפה מסוות את העובדה שמאחורי התדמית המתוחכמת מסתתר רק מניפולטור מיומן, טכני וחסר רגש.
אבל צפייה ב"נשימה", שהוא לא פחות מיצירת מופת, מוכיחה כי לבמאי הקוריאני יש עוצמה קולנועית של ממש. "נשימה" לא רק ממצה רעיונות שקים עסק בהם בסרטיו הקודמים, אלא גם מגשים את חלומם של יוצרי קולנוע רבים בכך שהוא מצליח לספר סיפור בתמונות בלבד. הסרט כמעט שאינו מלווה בפסקול, והדיאלוגים המצומצמים למינימום הכרחי מיותרים כמעט.
יאון (פארק ג'י-אה) היא פסלת, הכלואה בבית בורגני מעוצב וקר עם בן זוג אטום ומנוכר ועם בתם, אולי מקור השמחה היחיד בחייה. כשהיא מגלה שבן הזוג (ג'ונג וו-הא) בוגד בה, היא כמעט לא מוצאת בעצמה כוחות להגיב. בחדשות בטלוויזיה היא צופה בעלילותיו של הנידון למוות ג'אנג ג'ין (צ'ן צ'אנג), שניסיון ההתאבדות שלו בתא הכלא פותח את הסרט, ובאופן לא מוסבר נמשכת לפגוש אותו. כך נפתחת סדרה טקסית ומחזורית של ביקורים של יאון בכלא, כאשר בפגישה הראשונה היא מנסה להרגיע את פחד המוות של ג'אנג בזיכרון ילדות על חמש דקות שבהן עצרה את נשימתה.
סרטו האחרון של קים, "זמן", תיאר בני זוג שמנתחים את פניהם כדי להשתנות. הרעיון הזה מופיע גם ב"נשימה", אך באופן אחר. שני הגברים בחייה של ג'אנג, שביניהם היא מחליפה, הם שני צדדים של אותה גבריות ורק כאשר תיווצר ביניהם השלמה יוכלו חייה להימשך.
אלה הקווים המינימליסטיים, אבל החריפים, של העלילה. בחוץ יש חורף מושלג, אבל יאון מנסה לברוא חיים בתוך המוות, להעביר מסר של אמת בתוך עולם של שקר. היא מלבישה את תא הכלא הערום שבו הם נפגשים בטפטים ובמוזיקה ומעוררת בעבור ג'אנג, שהפצע שניקב בגרונו אינו מאפשר לו לדבר, את עונות השנה, את המחזוריות שמניעה את הקיום.
בסמליות הבוטה למדי, יש שיאמרו שטחית, של קים יש מידה של מלאכותיות. הוא אינו מעדן את האמירה שכולנו נידונים למוות, את דימוי הזעקה האילמת, שמייצגות התחבושות המדממות על גרונו של ג'אנג או את ההקבלה בין מסך הטלוויזיה הריקני שבו יאון צופה בביתה לבין מצלמת המעקב שדרכה בולש מנהל הכלא. האחרון הוא דמות חסרת שם ופנים, המכונה "אדוני", ושולטת כמו אל במפגשים בין שני הזרים המתאחדים בתקווה חסרת סיכוי.
קים יוצר קולנוע ריאליסטי, שהבחירות המוקפדות שלו הופכות אותו לפנטזיה. חומרי גלם פשוטים ובסיסיים נהפכים אצלו ליופי מפעים ולאמירה מופשטת וכמעט דתית. הוא בורא עולם קפוא ומת, שבו דבר לא זז. גם המילים, במציאות או בטלוויזיה הפטפטנית, הם רק גורם מעוות ומפריע. האמת מסתתרת ביצירת האמנות, בגוף העירום, בטבע שקבור מאחורי גדרות תיל, ובעיקר בדמיון ובזיכרון.
צ'אנג הטיוואני, שכיכב ב"נמר, דרקון", מצליח להפיק עוצמה רבה מתפקידו האילם ואינו מפסיק לרגע למגנט בפניו היפות והאקספרסיביות. פארק מצוינת בתפקיד האישה החבולה שאינה נשברת. שני השחקנים המובילים את הסרט וכמעט היחידים בו מאופקים מאוד, כמעט אטומים לעיתים. הם מאפשרים לרגש לזרום בשפע אל הצופה, בלי להכתים אותו בסנטימנטליות בוטה, בזהירות ובעדינות המאפיינים את כל הסרט.
"נשימה" הוא סרט ייחודי ונועז, שמעניק חוויה חושנית ומספקת מאוד. זה אולי סרטו הטוב ביותר של קים עד-כה, ובו הוא מביא לשיא את כישרונו ליצור קולנוע שהוא חוויה ויזואלית טהורה שבה אין שום צורך במלים.
