|
|
[צילום: מסעדת דיטה בתל אביב]
|
|
|
|
|
דיטה, מוסד. מה עוד לא נאמר על המסעדה המיתולוגית הזו? כבר אמרו שלמרות כל השנים שהיא איתנו היא עדיין צעירה, שככל שהיא עברה יותר לוקיישנים כך היא השתבחה (משנה מקום, משנה מזל, אתם יודעים), שהאווירה בה גורמת לכם לרצות לחזור לפעם, ושהאוכל אף פעם, אבל אף פעם, לא מאכזב. הרבה אנשים זוכרים את דיטה על גלגוליה השונים ורבים מכירים רק את המיקומים האחרונים ברוטשילד, ובכך אולי הקסם המיוחד של המקום - שכל אחד שנכנס מיד משייך לעצמו זיכרון, תחושה ואווירה שמתאימים לו.
למרות העבר והטאפטים של פעם שמרוחים על הקירות, האווירה במקום קלילה וזורמת. כמה שולחנות מפוזרים בחלל, בר גדול תופס חלק נכבד מהשטח ומלמעלה משקיפים עוד מקומות ישיבה בגלריה. אנחנו ישבנו על הבר, בפינה שמזמינה שיחה אינטימית צפופה. כמו במסעדה עצמה, את אותה ורסטיליות טיפוסית ניתן למצוא גם בתפריט; ישנן מנות של פעם כמו קציצות הבקר ברוטב עגבניות והקבבונים המפורסמים וישנן גם מנות של "היום" - קרפצ'יו, סביצ'ה, סלטים עם מוצרלה או רוקפור וקינוחים מיוחדים.
כדי שנוכל להתחיל לחשוב בכלל על אוכל, הזמנו כמה סטרטרים שיניעו את המערכת: לחם וחמאה (12 שקל), טחינה ירוקה (15 שקל) וקיופולו - סלט חצילים קלויים ברוטב גמבות (15 שקל). ביס מזה, ביס מההוא יחד עם צ'ייסר טוב של וויסקי, ואפשר לפתוח תפריט. יישרנו קו עם הראש של דיטה הצעירה והלכנו על קרפצ'יו (49 שקל) וסביצ'ה (52 שקל) כמנות ראשונות. פיסות הסינטה הנאות והדקיקות במנת הקרפצ'יו היו איכותיות, אך התיבול, שמן זית ופרמזן, חסר קצת רוחב (קוראים לזה חומץ בלסמי, למעשה). במנת הסביצ'ה הוגש דג דניס בצורת קרפצ'יו, כלומר פרוסות דקות-דקות שסודרו על הצלחת כמצע לסלט בורגול. במנה זו התיבול היה מדויק והסלט, שתובל בנענע, פטרוזיליה, לימון ושמן זית היה פשוט מעולה. מנה לא זולה, אבל שווה בהחלט. למעשה, זו אחת ממנות הסביצ'ה הטובות שאכלתי.
למנות עיקריות שמנו את המזלגות בצד והלכנו על מנה אחת שאוכלים בידיים - ספריבס (118 שקל), ואחת שאוכלים עם כף - ביף סטרוגנוף (75 שקל), ומיד ההסברים. הספריבס הן צלעות עגל חלב במשקל 600 גרם, עם שכבה יפה של שומן שמחזיקה בקושי את הבשר הרך שמעטר אותה. המנה הוגשה עם תפוחי אדמה ובצל אפויים וגם אגס ביין. למרות שאני הזמנתי את הסטרוגנוף, לפחות שתיים, אם לא שלוש, מהצלעות סיימו את דרכן, נקיות כמובן, בצלחת שלי. אבל שותפי לאכילה לא יצא פראייר, ומלחמת כפות קלה נערכה בצד שלי על נתחי הסינטה ששחו ברוטב מצוין של שמנת וחרדל, עם פטריות וחתיכות מלפפון חמוץ. האורז שבצלחת ניסה ללא הצלחה לספוג את כל הרוטב הנהדר ואני קצת מתבייש לומר שגם אנחנו התייאשנו בשלב מסוים והשארנו קצת בצלחת. את שתי המנות ליווינו כמובן בכוס בירה קרה וטובה.
בדיוק כשחשבתי לעצמי כמה כיף לחזור למקום בו הכל מוכר, הופתענו עם קינוח מיוחד במינו - מרק תותים עם סורבה פסיפלורה (36 שקל). ההפתעה הגדולה במרק תותים הזה שכנה בתחתית הקערה. כשמכניסים את הכף למלא אותה בשלוק קריר וחמוץ-מתוק נתקלים בהתנגדות קלה שמהר מתחלפת בהרגשה של משהו שנשבר, ואז ברכות. הכף יוצאת מהמרק ובתוכה ביס של קרם ברולה שהתחבא לו בשקט. הרכות של הברולה, עם המתוק של הסוכר השרוף והחמיצות הקרירה של התותים יצרו שילוב מורכב ומשובח. הרגשנו קצת לא נעים מאצבעות שוקולד (33 שקל), הקינוח השני שהזמנו, שנותר קצת מקופח. אז חיסלנו גם אותן, בשביל הקלוז'ר.
הפעם יצאנו מהדיטה מרוצים לא רק מהאוכל, אלא גם מכך שגילינו פן נוסף של המקום. כזה של ארוחת ערב לא מאוחרת שתופסת את הסוף של השעות הרגועות, כשעוד יש מקום על הבר, ואת ההתחלה של הלילה, כשהוא כבר מלא, וכמוהו הבטן. שכל יום יסתיים ככה ושכל לילה יתחיל ככה. אמן.
