ב-24 במרס 1966, לחץ ראש הממשלה על הכפתור שהחדיר לחייכם שעות על גבי שעות של התחמקות מבית הספר. שעות שהוקדשו להתחזות לחולים ולבהייה ממושכת בילדים שעוברים ממקום למקום בעזרת מקל קסמים, בבובות ראווה שמתחזקות בדת, בדוברמן שמעביר ילדים את הכביש ועוד. 40 שנה מאוחר יותר העלה לאוויר מתכנת ישנוני את האתר שמחזיר אתכם אל כל הרגעים האלה. זו הפעם הראשונה שבה מרוכזת מנת הנוסטלגיה המזוקקת של
הטלוויזיה החינוכית לכדי הזרקה ישירה לגוגל כרום שלכם. לטובת העניין, הנה כמה רגעים קלאסיים שיעוררו לכם את תת המודע.
קרובים קרובים - הסיטקום הציוני הראשון בפעם הראשונה שזעקתה של חנה מרון חרכה את הפטוניות בקומה השלישית של ויטק 9, מאה אחוזי הרייטינג של הערוץ הראשון שברו את השיא של עצמם. בתחילת הפרק, אילן ותיקי - אחותו של יהורם מהקומה מעל - עוברים לבניין ודנים בעצלנותו הבלתי נסבלת של אילן. האחרון, כמובן, מסרב במונולוג מחאה להזיז ולו אצבע בכדי לסיים את המעבר. בשניות ראשונות אלה תויגה הסדרה כהבלחה ייחודית בנופו של הערוץ הראשון: דמויות שנראות כמו האיש הממוצע (פלוס כריות אקסצנטריות בכתפיים), בסיטואציות יומיומיות, ועם, הפלא ופלא, טקסטים שלא נשמעים ככאלו שנהגו על-ידי טכנאים ממורמרים של הערוץ בהפסקת צהריים. הסדרה, ששודרה במשך שלוש שנים (1983-1986) וכללה 38 פרקים, נכתבה על-ידי אפרים סידון וב' מיכאל והנפיקה קאסט של שחקני תיאטרון מנוסים ומוקפדים לצד, כמובן, היפוכונדר ירושלמי אחד.
וגם שכנים, שכנים בגיהינום הפרברי, כך נראה, חיה קבוצת אנשים שמשקיעים את ימיהם בהתבטלות בכיכר העיר. האחות עסוקה בליווי גיטרה להמהומיו של המהנדס והדוורית מתפננת על האופניים בין בתי השכנים. מהצד, נראה שכולם חיים מתרומות של הקהילות היהודיות. על הדרך הם לימדו אתכם אנגלית.
בפרק הראשון של Neighbors (סדרת הבת של Here we are) פוגשים בני הגיל הרך את השכנים החדשים בשכונה ולומדים לא מעט על קניין, הגמוניה ובעלות בעולם המודרני. הפרק מסתיים במה שעדיין נצפה כקלאסיקה מודרנית: שני ילדי השכונה (האחרים, ככל הנראה, נטרפו בטקס קניבלי בכיכר העיר בהנהגת מיסטר קשטן) עומדים בדואר ושרים זה לזו על החבילות שקיבלו זה עתה - לה יש חבילה, על כן זו החבילה שלה, אך גם לו יש חבילה ועל כן זו החבילה שלו. רגעי מופת. כן, כמובן שאחד מהצמד הוא ירמי קפלן המדובלל ודי משעשע לראות, גם היום, איך הוא כמעט מפספס את הכוריאוגרפיה המורכבת של הקטע, שכוללת בעיקר החזקת חבילה ביד וסיבוב.
שערוריות הסמים והאלכוהול של רחוב סומסום ישנן טענות לפיהן העוגיות שרקחו אבנר וחנה לכל אנשי רחוב סומסום הן, ובכן, מתובלות היטב. לפי השערות אלה, במאורה של אימא של קיפי התנהלו עסקים מהסוג שמפרנס כתבות מוסף על אסי דיין. אחרת, טוענים שם, איך נתן היה יכול להיות משוכנע שקיפוד מקשקש איתו על בסיס יומיומי? השערה נוספת בהקשר זה מובילה לאחד הרגעים הבלתי נשכחים של הרחוב. ידו של קיפי נתקעת בצנצנת של סוכריות על מקל. כל שעליו לעשות כדי להשתחרר הוא לפתוח את ידו ולהניח לסוכרייה. אך קיפי, ככל הנראה במאנץ' עצבני, מסרב. אמנם, מדובר בהעתקה בוטה מעלילותיו של פו הדוב, אך ברי כי מה שעובד לדוב הולך גם לקיפוד. באתר, אגב, לא ניתן לצפות בפרקים, בשל בעיות זכויות יוצרים, והאמת היא שקשה למצוא את הצנצנת ברחבי הרשת בכלל. באתר, בכל אופן,
ממתין קליפ משמח שמזכיר עד כמה תרמה הסדרה לזכויות הקהילה הגאה (אריק ובנץ בחוף, נו) ומדוע מוישה אופניק צריך לזכות בפרס מפעל חיים.
איך אפשר בלי "סרט ערבי" של זהו זה? רוני ידידיה הצעיר זכה להיכלל לדיראון עולם באחד הרגעים המופלאים של הטלוויזיה החינוכית, ששודרו אי שם בספטמבר 1986. תכל'ס, זה עדיין מצחיק. גם החולצה של רוני ידידיה. גם רוני ידידיה. מדובר, כמובן, ב
פארודיה של צוות "זהו זה!" על הסרטים הערביים ששודרו בערוץ הראשון מדי יום ו'. עם משפטים כמו "איך אני אחפף אותו והוא כמו עץ ברוש בשיא תפארתו" (מוני מושונוב), "איי לאב יו, יעני, ז'ה טם" (מוני מושונוב, הפעם כחומוס) וחילופי מילות חיבה בין אבו חומוס וחומוס ("יא באבא?", "יא איבני!"), חייבים להודות שהמשאוושה הזו עדיין נעוצה עמוק בדי-אנ-איי של ההומור הישראלי.
שבי, אוזה, בץ ועפרה חזה הרבה לפני שדמותו המטרידה של פינגי, הפינגווין האסתמטי, הצטרפה לקומונה של
שבי, אוזה, בץ ונולי, הוקדש שם
פרק ללימוד חגי תשרי (בתחתית העמוד). לא היינו מטריחים אתכם בהעלאתו מהאוב לולא זהותם של אורחי הפרק: עופרה חזה וניסים גרמה. זו לא הפעם הראשונה שחזה התארחה בפרפר, אך זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שהצופים האדוקים זכו לחוות את תלתליו של גרמה תוך שהם לומדים ממנו כי בתשרי צריך להתארגן על שופרות ואתרוגים. כשעופרה חזה התחמשה בעליונית אדומה, שפתון אדום ושיווקה לנוכחים ברכות שנפתחות ומהן יוצאים ורדים, היא קנתה את מקומה בלב הנוסטלגיה המקומית.
הלב: טראומה לאומית תקתוק עקבי עץ, לחם שלא נגמר, דיליי בדיבוב וקוף אחד לבן שעונה לשם קופיפו. אם יש סדרה שילדי תחילת שנות השמונים חייבים לה חרדת נטישה והון קטן שהושאר אצל פסיכולוגים, הרי שזו
"הלב". בשכונות מסוימות ברחבי הארץ נשמע מכל הבתים בקצב אחיד אחרי הצהריים שיר הפתיחה של הסדרה, בביצועה קורע הלב של אילנית. באתר תוכלו לחזות בו וברגעים הראשונים של הסדרה, בהם ברור לאימא של מרקו כי היא עומדת לעזוב אותו והיא מנסה להחניק דמעות. לא ידוע מדוע בחרו טייקוני האנימה היפנית לשווק להיט המבוסס על התרחשויות בדרכים בין איטליה לארגנטינה דווקא, אבל עובדה שזה הצליח ובמשך 52 פרקים צרבה הטלנובלה הראשונה של ילדי ישראל גם את עיני ההורים. ולמקרה שלא הצלחתם להחזיק מעמד עד הסוף, אז כדאי שתדעו - הסוף דווקא משמח. תזרקו איזו מילה על זה למטפל הצמוד.
עושים חיים בשכונת חיים "שכונת חיים" נקראה על שמו של הבמאי שלה, חיים שירן. שירן, אם נשים לרגע בצד את המגלומניה המרומזת, מצא לא מעט השראה לתוכנית משיטוטים בשכונת התקווה. אין ספק ששכונת חיים הייתה האנטיתזה המזרחית של החינוכית לחייה של הקהילה האנגלוסקסית ב,Neighbors. אימא של יוני, אישוני הכבאי המטורלל ויוני עצמו השתרשו די במהרה כקאלט מקומי. וכאילו בכדי להנכיח את הפער העדתי, לא מפתיע לגלות פרקים שנפתחים בהבדלים הקולינריים בין העדות ("זה הודו?... גפילטע מה?", "גפילטע פיש"). גם פה, בפרק המתרכז בסיפורי השכונה ובהווי השבת, מגיחה עופרה חזה בהופעת אורח נוספת.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
