בשנות השיא שלו כספי מיזג בצורה מזהירה את האסתטיקה של הגיטרה (קצב, תנופה, צליל יבש וענייני) והאסתטיקה של הפסנתר (רוחב, השתהות, צליל חם ורגשני). מה שקרה מאמצע שנות ה-80 הוא שכספי החל לנטות בבירור לכיוון הפסנתר. הוא לא נטש את הגיטרה. באלבום האחרון שלו, "את האשה שלי" (2005), יש כמה שירים מבוססי גיטרה. אבל כפי שמבהירה עטיפת האלבום, שבה רואים את כספי יושב ליד הפסנתר, הלב שלו נמצא יותר ליד הקלידים ופחות ליד המיתרים. לדעתי, זאת תפנית מהותית שנטלה מהמוזיקה שכספי יצר מאז אמצע שנות ה-80 חלק מהעוקץ והיופי שלה. ב-20 השנים האחרונות, שנות ההצלחה המטורפת של שלמה ארצי, כספי נסוג לגמרי ממרכז הבמה והוציא שלושה אלבומים בלבד. שני האלבומים האחרונים, שנוצרו מתוך חייו המשותפים והמאושרים עם אשתו השנייה רחל, אישרו את האקסיומה שאומרת שככל שחייו של האמן שלמים ורגועים יותר, כך האמנות שלו פחות מעניינת. כספי התעקש להפוך את האלבומים האלה לאלבומים משפחתיים, עם שירים שבהן כיכבו בנותיו. זה היה חינני באותה מידה שזה היה מיותר. מה שכן, כמה מהשירים החדשים, ובמיוחד "חרוזי אהבה" מהאלבום האחרון, הבהירו שכספי עדיין מסוגל לכתוב מנגינה יפהפייה. בשנת ה-60 שלו כספי היה עסוק בפרויקטים שחזרו אל ימי הזוהר שלו. הוא יצא עם שלמה גרוניך לעוד סיבוב, רביעי במספר, של "מאחורי הצלילים"; הוא העלה בפסטיבל הפסנתר מופע לרגל 25 שנה לאלבום "מתיתיהו ואלכסנדר" שהקליט עם סשה ארגוב; מדי פעם הוא מופיע עם תזמורות קלאסיות, שאנשיהן מעריצים אותו כמעט כמו את בטהובן. כספי עובד גם מן הסתם על שירים חדשים ועל אלבום עתידי. מתחשק להציע לו למתן את האלמנט המשפחתי ואולי גם לעבוד עם שותפים יצירתיים בעלי שיעור קומה, אבל זה חסר תוחלת. כספי תמיד היה זאב בודד. למעט שיתוף הפעולה עם גרוניך בתחילת הדרך והיצירה המשותפת עם אהוד מנור לאורך כל הקריירה, הוא עשה את הדברים לגמרי לבד. "מנגינות, עיבודים, הפקה מוסיקלית ונגינה בכל הכלים: מתי כספי". אז הנשימה לא נעתקת בציפייה לאלבום הראשון שכספי יוציא בעשור השביעי לחייו, כשם שהיא לא נעתקה משיר חדש שלו כבר 20 שנה. בסיכומו של דבר, לנוכח גוף היצירה האדיר שלו, זה עניין די זניח. יש מוסיקאים טובים, יש מוסיקאים מצוינים, יש מוסיקאים נפלאים ויש מוסיקאים יחידי סגולה שהופכים את העולם למקום יפה יותר. לאמריקנים יש את סטיווי, ולנו יש את מתי. מזל טוב.
|
בכל הנוגע להצלחה ולאהדה, אין מה לאחל לארצי בהגיעו לגיל 60. הוא השיג את כל מה שמוסיקאי יכול לחלום עליו, וכמו שזה נראה עכשיו הוא לא עומד לרדת בקרוב מהאולימפוס שלו. אבל מה בנוגע לעניין האמנותי? מהבחינה הזאת דווקא יש מה לאחל לארצי. העשור האחרון הוא העשור הכי פחות מעניין בקריירה שלו. העשור הראשון, מתחילת הדרך ועד סוף שנות ה-70, היה מרתק. ארצי חיפש את עצמו ולא מצא, והמשיך לחפש ולא מצא, ונכשל מסחרית והמשיך לחפש ולא מצא, וכמעט ויתר ובסופו של דבר הבקיע את הדרך ב-1978 אל אותה מרפסת מפורסמת שגרמה לו להפסיק ללכת לאיבוד. העשור השני הניב את אלבומיו הגדולים - מ"דרכים" הנפלא ועד "חום יולי אוגוסט" - וארצי נהפך בו לאחד הזמרים האהובים והמצליחים בישראל, גם אם עדיין לא לקיסר של קיסריה. זה קרה בעשור השלישי, שבו ארצי הגדיר מחדש את היקף ההצלחה של זמר ישראלי ואת עוצמת האהבה (ואולי גם את עוצמת השנאה) שישראלים חשים כלפי אמן מקומי. בניגוד לשלושת העשורים הראשונים, שהיו דינמיים מאוד (או מצד ארצי, או מצד היחס הציבורי כלפיו, או מצד שניהם), העשור האחרון היה עשור של שגרה. ארצי הוציא שני אלבומי אולפן בינוניים ("צימאון" ב-2002" ו"שפויים" ב-2007); הביקורות כיסחו או במקרה הטוב נותרו אדישות; עם ישראל נהר בהמוניו אל חנויות התקליטים ואל ההופעות; נכתבו כמה להיטים שנכנסו לתוך הפסקול הישראלי, אם כי פחות מכפי שאפשר היה לצפות מעשור יצירה שלם של ארצי. שגרה. שגרה של הצלחה מטורפת, אבל שגרה. ייתכן שמוגזם לצפות מכוכב-על בן 60 לחפש ולהתחדש, אבל במקרה של ארצי לא בטוח שזה מופרך. נותר בו גרעין כלשהו של חוסר שקט טוב. בניגוד לכוכבי-על אחרים בני גילו, נדמה שהליבידו המתפרץ שלו לא נחלש, ולפחות מבחינה טקסטואלית השתמרה בשירים שלו איזו אנרגיה לא מרוסנת וחסרת עכבות. מחוץ לשירים ארצי הוא אולי אמן שבע, אבל בתוכם הוא אדם רעב. לאהבה, למין, לנסיעה מהירה עם חלונות פתוחים. הדיבור חסר העכבות של ארצי בתוך השירים שלו, על כל הטוב וכל הרע שבו, על כל הכנות וכל העילגות והפטפטנות, מציב דרישה ברורה מהמוזיקה שלו: הוא מבקש ממנה לאזן אותו, להקנות לו מידה של עידון, להכניס אותו לתוך מסגרת שתעניק לו היגיון בלי לסרס את האופי המשוחרר שלו. וכאן ארצי נכשל שוב ושוב באלבומים האחרונים שלו. הלחנים שלו, למשל. כשיצא "שפויים" התרשמתי לטובה מכמה מהלחנים באלבום, אבל בהאזנה חוזרת השבוע התברר שהדבר שהרשים אותי הוא עצם העובדה שלכמה מהשירים היו בכלל לחנים מוצקים. ארצי יכול להיות מלחין בחסד; בארכיון שלו יש לא מעט עדויות לכך. אבל ארצי של השנים האחרונות לא מתאמץ לכתוב מנגינות יפות, או שהוא מתאמץ וזה לא מצליח. כך או כך, לא נראה שהשותפים הרבים שלו לעבודת האולפן (צבא קטן של מעבדים, מפיקים ונגנים, שנשאר די קבוע לאורך השנים) מסוגלים לומר לו משהו כמו "שלמה, צריך לשייף קצת את המנגינה הזאת", או: "צריך לשנות את הפתיחה של השיר הזה, היא מזכירה מדי את ‘Always the sun' של הסטרנגלרס" (כך קורה בשיר "לעולמים" מתוך "שפויים", וזה רגע מביך ומרתיע שמעיד על עיוורון במקרה הטוב ויהירות במקרה הרע). אז דבר אחד שאפשר לאחל לארצי, ולקהל שלו, הוא שהלחנים ישתפרו. לא יזיק גם לחשוב מחדש על סעיף ההפקה. בשירי העשור האחרון של ארצי יש שילוב בעייתי בין הרבה מדי (עומס יתר של כלים, תחושה של סירבול וכובד) למעט מדי (צליל שטוח ומיושן ונגינה חסרת ייחוד). מלות המפתח צריכות להיות "לאוורר", "לדייק", "לצמצם" וגם "להעמיק". הוראות ההפעלה נמצאות בספר של אותו חכם סיני שדיבר אל ארצי בגיל 20. אולי כדאי לו לחזור ולקרוא בו ממרומי גילו המאוחר.
|
|
יש חגיגות. כספי [צילום: יח"צ]
|
|
|
שנת 1949, סוף נובמבר, הייתה תקופת פריון מרשימה בחיי המוזיקה הישראלית. גם מתי כספי נולד אז, ב-30 בחודש, ארבעה ימים אחרי ארצי. הוא יחגוג ביום שני הבא את יום הולדתו ה-60. במקרה של כספי דווקא יש חגיגות: מופע לכבוד יום הולדתו התקיים לא מזמן בפסטיבל ראשון לציון, וגם ברדיו היו תוכניות שציינו את המאורע. אותו היגיון שמייתר את החגיגות לארצי מעודד את החגיגות לכספי; אותו פער עצום בין היותו של כספי אחד היוצרים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית לבין העובדה שיצירתו העכשיווית אינה נראית על המכ"ם התרבותי העכשיווי. הקריירה של כספי היא כמעט תמונת ראי של הקריירה של ארצי. בשנות ה-70, בזמן שארצי תר נואשות אחרי זהות והכרה, כספי היה כמעט כל יכול. הוא נחת בתוך שדה המוזיקה הישראלית צעיר מאוד אך מגובש לחלוטין. הוא לא נשמע כמו אף אחד, והוא נשמע יותר טוב מכולם. המלחין הכי מבריק, המעבד הכי יצירתי, וגם זמר מעולה כמובן. אבל קודם כל מלחין. לפני שנתיים, במופע בפסטיבל הפסנתר שבו כספי ביצע את שירי שני אלבומיו הראשונים, הוא אמר "היו לי אז הרבה מנגינות". זה האנדרסטייטמנט של המאה. שפע מדהים של מנגינות מושלמות החליקו מהשרוול של כספי בשנות ה-70 (או כך זה לפחות נשמע). נדמה שאפילו הוא לא הבין איך הן עפות רחוק כל-כך, אם לצטט שורה מ"הנה הנה", לטעמי שירו הגאוני ביותר. הן אף פעם לא היו דומות זו לזו, המנגינות של כספי. כל מנגינה הייתה עולם ומלואו. אבל הן נבעו מאותו מקור יחיד במינו, שהביא למוזיקה הישראלית סוג חדש של יופי. יופי בעל צבע עז ומזוהה ונפרד מכל הצבעים האחרים. מוסיקאים גדולים אחרים, כמו שלום חנוך או דני סנדרסון, יצרו מתוך זיקה ברורה למהפכה המוסיקלית של הסיקסטיז. השירים שלהם היו להקת הנח"ל פינת הביטלס. כספי בא ממקום שונה לגמרי. אם לביטלס הייתה השפעה כלשהי עליו, היא עברה דרך הרבה מאוד פילטרים אישיים רבי עוצמה. יכול להיות שבזמן אמת היו משברים ואכזבות, אבל ממרחק נראה עשור היצירה הראשון של כספי זוהר ומושלם. כל מה שהוא נגע בו נהפך לזהב. גם שנות ה-80 היו עשור פורה ויצירתי מאוד, בעיקר המחצית הראשונה שלהן. כספי הוציא אלבום נפלא ("סוף היום") והפיק בצורה מופתית אלבומים למאיר בנאי, שלמה גרוניך, אריק סיני, ארז הלוי, דני רובס ואחר כך גם לריקי גל. אבל באמצע שנות ה-80, שבהן שלמה ארצי התחיל את הקפיצה המטאורית שלו, תור הזהב של מתי כספי בא אל סיומו. הוא המשיך לייצר מנגינות נהדרות, אבל הן הלכו והתמעטו. השיר האחרון שהוא הכניס לקאנון הישראלי היה "היא חזרה בתשובה". זה קרה לפני 21 שנה. גם האוזן של כספי לצליל ומרקם נעשתה פחות מדויקת. "סוף היום" מ-1981 הוא אלבום שאפתני ומרובה נגנים שנשמע נפלא. "ילדותי השנייה" מ-1985 הוא אלבום שאפתני ומרובה נגנים שנשמע הרבה פחות טוב.
|
|