קהל מכל העולם רותק למבצע ההצלה הבוקר (יום ד', 13.10.10) כשהראשון מבין 33 כורים שהיו לכודים 68 ימים עמוק מתחת לאדמה הופיע ויצא לאוויר הלילה הקר של מדבר אטקמה בצ'ילה.
המוני אנשים התרגשו כשפלורנסו אוולוס חולץ בהצלחה מעומק המכרה בסן חוזה בשעה 03:10 (GMT), ואחריו - בדיוק שעה - העובד מריון ספולוודה.
אוולוס, אב צעיר, ששב לשני ילדיו, חיבק את בנו הקטן ולאחר מכן זכה גם לחיבוק מנשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה. אחרי אוולוס חולץ כורה נוסף, מאריו ספולודה, שמיד עם הגיעו לאוויר הפתוח צעק "יחי צ'ילה". לאחר מכן חיבק את אשתו שבכתה ללא הפסקה.
כורה נוסף שחולץ, מריו ספולוודה, בן 40, אמר כי הוא נחוש בדעתו להמשיך את חייו בצורה נורמלית למרות ההתעניינות התקשורתית סביב מסע הייסורים שעברו. בדברים שאמר זמן קצר לאחר שהוצא מהמכרה אמר "אני מבקש מהתקשורת לא להתייחס אלינו כמו איזו דמות בעסקי השעשועים. הייתי רוצה שיראו אותי כמו שאני: כורה".
"אני אמשיך לעבוד ככורה", הוסיף.
צעקותיו של ספולוודה נשמעו עוד לפני שהתא שהעלה אותו לפני האדמה הגיח לאוויר הלילה.
גורלם של הגברים, שהיו לכודים בעומק של יותר מ-600 מטרים מתחת לאדמה במשך 17 יום לפני שנתגלו, הפך לסיפור אנושי יוצא דופן וריתק אליו אנשים בכל שלב שלו. מכל פינה בעולם הגיעו אנשים לאתר המרוחק - מעובדי מכרה ועד ראשי מדינה.
תחילה, נואשו צוותי ההצלה כששיערו כי כולם כבר מתים, והאבל כבר החל, כשפתק קשור למקדחה נמצא ב-22 באוגוסט ועליו כתוב: "33 מאיתנו נמצאים בתוך המכרה ומצבו בסדר".
מיליון איש עקבו מאז אחר מאמצי ההצלה שכלל קידוח פיר רחב מספיק כדי לחלץ דרכו את הגברים ודמיינו את הסיוט בו חיו הכורים עמוק מתחת לאדמה. כעת, הסיוט עומד להסתיים.
נתניהו: "התעלות נפש"
ראש הממשלה
בנימין נתניהו אמר היום בעקבות חילוץ הכורים בצ'ילה: "זהו אחד מאותם רגעים נדירים של התעלות נפש. העולם כולו נרגש מהמעשה האנושי של הצלת אזרחים לכודים במעמקי האדמה. אנו שולחים את ברכתנו וברכת העם בישראל לעם בצ'ילה ולכל מי שסייע במלאכת החילוץ".
יש לציין כי ראש הממשלה התייחס למקרה שכזה (אסון מכרה) בספרו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (1987): "טבעי הדבר, שחברה חופשית תהא חרדה לגורלם של אזרחיה כשהם נתונים במצוקה. דאגה זו אינה קשורה בהכרח למספרם של הקורבנות. אסון מכרה, למשל, עלול ללכוד רק כורים ספורים במעבה האדמה. אף על-פי כן עלולה תשומת הלב של אומה שלמה להיות מרותקת לגורלם במשך זמן רב. אין זה רק בגלל נציגיה של התקשורת המגיעים למקום האסון ומדווחים על הדרמה המתרחשת. סיבת הדבר היא עמוקה יותר. בסתר ליבו רואה כל אזרח את עצמו בדמיונו כאילו הוא עצמו נקלע לאותו מצב. כלום יגיעו המחלצים בעוד מועד, או שמא יופקרו הלכודים לכוחות הטבע, הנמצאים מחוץ לתחום השליטה של הרשויות? תחושת ההזדהות של האזרח עם מצוקת הזולת, והמבחן הפומבי, שבו מועמדים השלטונות במילוי תפקידם כמושיעים של הנתונים בצרה, הם המעניקים למאורעות אלה את חשיבותם הציבורית".