פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מרמז מה עשויה להיות ההכרעה בנושא ירושתו של יולי עופר, ובמיוחד - האם אלמנתו רות זכאית למחצית מהנכסים שצבר ב-26 שנות נישואיהם. ירושתו של עופר תידון גם היא בבית המשפט למשפחה.
השופט נפתלי שילה התבקש לבטל העברת 1.1 מיליון שקל של אדם לבנו, עימו לא היה בקשר במשך שנים ארוכות, ואשר בוצעה חמישה שבועות לפני שהתאבד. במרכז הדיון עמדו שתי שאלות, המזכירות מאוד את אלו שצפויות להידון בתיק עופר: כשירותו של האב בעת העברת הכספים וזכאותה של רעייתו למחצית עזבונו.
בנוגע לכשירות, מינה שילה מומחה מטעם בית המשפט - ד"ר ברבר. הלה בדק את תיקו הרפואי של המנוח, אשר כלל גם בדיקה נפשית שבוצעה סמוך מאוד להעברת הכספים, וקבע שלא היה כשיר לבצע את ההעברה. זאת, משום שסבל שנים רבות מדיכאון, טופל בתרופות נוגדות דיכאון ומצבו הנפשי התדרדר בצורה משמעותית במועד בו העביר את הכסף.
ואולם, כאשר נחקר על חוות דעתו, הביע ברבר מסקנות שונות מאוד מאלו שציין בכתב. הוא אישר, כי אין הוכחות לכך שהמנוח לא היה צלול קוגניטיבית ביום ההעברה. לפיכך, בחן שילה עדויות אחרות ובראשן עדותו של עו"ד רמי דרור, שהכין צוואה עליה לא הספיק המנוח לחתום. על סמך כל אלו הגיע למסקנה, כי המנוח היה צלול ופעל מרצונו החופשי.
בנוגע לחלקה של האלמנה קבע שילה, כי היא לא הייתה צריכה להגיש תביעה כלשהי כדי לקבל מחצית מנכסי בעלה, וכי היה מקום להגיש אותה - כפי שנעשה - רק משנעשתה פעולה חריגה בדמות העברת הכספים לבן האחד. לדבריו, חזקת השיתוף פועלת בצורה אוטומטית, ומי שרוצה לסתור אותה - עליו נטל ההוכחה. האח שהתנגד לקיום המתנה טען שבפועל הפרידו הוריו את רכושם, אך לא הוכיח זאת. לדברי שילה, גם הפרדת חשבונות הבנק של ההורים אינה מלמדת על הפרדת רכוש, שכן הוכח שהבעל הוא שניהל את העניינים הכספיים של שניהם.
בדיקת טיוטת הצוואה שהכין המנוח מגלה, ממשיך שילה, מדוע העביר לבנו דווקא 1.1 מיליון שקל. סכום זה היה שווה למחצית נכסיו, דהיינו - אותה מחצית בה היה רשאי לעשות כרצונו. המחצית השנייה שייכת לאשתו וממנה לא ניטל דבר.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
