מאורעות "האביב הערבי" שהחלו בטוניסיה בדצמבר 2010 וממשיכות להכות כנחשול עוצמתי במלחמה בסוריה, משפיעות, איך לא, גם על סדר היום בכדורגל. בפברואר 2012 הודיעה התאחדות הכדורגל האפריקאית כי לוב לא תוכל לארח את אליפות היבשת בשל מלחמת אזרחים, ובמקומה נבחרה דרום אפריקה, שרק שנתיים קודם לכן הרימה גביע עולם למופת. אבל הסיפור של גביע אפריקה 2013 הוא לא המתנה שניתנה למדינה של נלסון מנדלה, ואפילו לא
[קישור]" sab="4466" href_fix="
פרשיית" Target="_BLANK">[קישור] הטיית המשחקים שפרצה לפני מספר שבועות והובילה להשעייתם של ראשי ההתאחדות הדרום אפריקאית. לוב, שנאלצה לשחק במוקדמות והודחה, החליפה ביתיות עם דרום אפריקה, מה שממחיש יותר מכל שהטורניר הנוכחי יעמוד בסימן של אלה שלא יקחו בו חלק.ללוב הבינונית כנראה שלא נתגעגע, בעוד שחסרונן של נבחרות אחרות יורגש היטב. מצרים, שיאנית הזכיות במפעל (7), שבעשור הקודם שלטה ביבשת ללא עוררין (שלוש זכיות רצופות בין 2006 ל-2010), הודחה כבר בשלב הראשון של המוקדמות ע"י הרפובליקה של מרכז אפריקה. יש מי שיאמרו שמדובר בתוצאה ישירה של אירועי כיכר א-תחריר, שיצאו מכלל שליטה ב
[קישור]" sab="4467" href_fix="
טבח" Target="_BLANK">[קישור] הכדורגל באצטדיון פורט סעיד, ובעקבותיו ביטלה ההתאחדות המצרית את המשך משחקי הליגה אשתקד. חצי שנה ללא תחרות רשמית הובילה לירידה בכושר המשחק של שחקני הנבחרת. לכן, בהתחשב בנסיבות, היעדרות שנייה רצופה של מצרים מגביע אפריקה לא אמורה לזעזע אותנו. מה שכן מפתיע הוא שקמרון האיכותית של סמואל אטו, שהפסידה לנמושה קייפ ורדה (אי של מעט יותר מחצי מליון תושבים), וסנגל המוכשרת שהובסה ע"י חוף השנהב, לא העפילו לטורניר הגמר בדרום אפריקה.
כוכבים כמו אטו, דמבה בה, פאפיס סיסה ומוחמד אבו-טריקה ייעדרו מהטורניר מטעמים ברורים. אבל יש גם כמה שמות בולטים שיפספסו את הטורניר, על אף שנבחרותיהן עלו לאליפות. אולי הסיפור המפתיע ביותר הוא ניפויו של אנדרה אייוו, כוכב מארסיי, מהסגל של גאנה. המאמן קווסי אפייה נימק את ההחלטה בכך שאיוו איחר להתכנסות הנבחרת לפני הטורניר. מאמנה של ניגריה, סטפן קשי, לא זימן את שולה אמאובי (ניוקאסל) ופיטר אודמווינגי (ווסט ברומיץ') בטענה של ''חוסר נאמנות לנבחרת''. אמאובי אפילו לא טרח לענות לטלפונים מההתאחדות הניגרית. גם אדל טערבט המוכשר (ק.פ.ר) לא יהיה בסגל של מרוקו, אחרי שהסתכסך עם המאמן החדש, ראשיד טאוסי.אחרים כמו מייקל אסיין, סוליי מונטארי (גאנה), מרואן שמאח, מארק בוסופה (מרוקו), ויקטור אניצ'בה, אובאפמי מרטנס, טאיה טייו (ניגריה), סיידו דומביה (חוף השנהב) ומאמדו דיארה (מאלי) לא יהיו בדרום אפריקה מטעמים מקצועיים או רפואיים. תוסיפו אליהם גם את קווין פרינס בואטנג (גאנה) וסטיבן פינאר (דרום אפריקה) שתלו את המדים הלאומיים על מנת שיוכלו להתרכז במועדונים שלהם וספגו על כך ביקורת רבה מבית. לעומתם, שם גדול שחוזר לאליפות הוא עמנואל אדבאיור, אחרי שהסדיר את עניין המענקים הכספיים מול ההתאחדות של טוגו. גם דיומרסי אמבוקאני חזר לסגל של קונגו הדמוקרטית, לאחר פיוס עם המאמן קלוד לה רואה. קצת אור בקצה המנהרה.
גביע אפריקה החליף קידומת ויתקיים בשנים אי זוגיות, במתכונת הרגילה של פעם בשנתיים. אחת הסיבות המרכזיות לשינוי נעוצה בכישלון במונדיאל 2010, אז רק נבחרת אפריקאית אחת (מתוך שש) פילסה את דרכה מעבר לשלב הבתים. כחלק מהפקת הלקחים, סברו קברניטי ההתאחדות האפריקנית כי מוטב שהנבחרות יתרכזו בהכנות למשחקי גביע העולם (המתקיים בשנה זוגית כמובן), במקום לבזבז את כוחן בגביע היבשתי, מה שגורם להם להגיע למונדיאל נטולות אנרגיה. את התוצאות נוכל לראות רק בעתיד, ולעת עתה יש לא מעט נבחרות שיש להן מה להוכיח, קודם כל במסגרת היבשתית.
רשימת הפייבוריטיות של הטורניר נשענת ברובה על המדינות ממערב אפריקה, עם כל הכבוד לאלופה זמביה, שתתקשה מאוד לשחזר את ההישג הסנסציוני שלה מלפני שנה. הפעם האחרונה שנבחרת מערבית הניפה את הגביע הנחשק הייתה ב-2002 (קמרון), וכעת רצף הכישלונות של אחת מהמעצמות הגדולות אמור להסתיים. חוף השנהב, שהגיעה פעמיים אל הבאר והפסידה בפנדלים בגמרים של 2006 ו-2012, שוב מציגה את הסגל האיכותי ביותר, בכיכובם של דידייה דרוגבה ויא יא טורה, שרעבים להעניק למדינתם למודת הסבל והמלחמות תואר ראשון מזה 21 שנים. גם גאנה, מחוזקת באסאמואה ג'יאן וקוואדו אסאסמואה, תנסה להתנער מתווית הלוזרית ולהנחית את הגביע באקארה, אחרי שהייתה קרובה לעשות זאת ב-2010 (הפסידה בגמר למצרים).מאלי, שסיימה במקום השלישי בטורניר הקודם, יכולה בהחלט ללכת עד הסוף הפעם. סיידו קייטה ימשיך להיות העוגן במרכז השדה ויוביל חבורה מוכשרת, שתגיע עם מוטיבציית שיא בניסיון להשכיח את הצרות מבית, כאשר
[קישור]" sab="4474" href_fix="
מורדים" Target="_BLANK">[קישור] אסלאמיים מאיימים להביא לפיצול המדינה. ניגריה של וינסנט אניימה חוזרת לאליפות ממנה נעדרה אשתקד, עם אותן ציפיות גבוהות כבעבר, וחמושה בחוליית התקפה מרשימה (עמנואל אמניקה, אחמד מוסא, אידייה בראון, ויקטור מוזס), אך עלולה לשלם מחיר כבד בחלק ההגנתי. מצפון לסהרה זוהי מרוקו, מחזיקת גביע האומות הערביות, שעשויה להפוך לסוס השחור של הטורניר ולקרוא תיגר על המערב אפריקניות, כשהרבה יהיה תלוי בכשירותו ביכולת המנהיגות של הפליימיקר שלה, יונס בלהאנדה.
התחלנו עם דרום אפריקה ואיתה גם נסיים.
[קישור]" sab="4477" href_fix="
המארגנים" Target="_BLANK">[קישור] חוששים מהמראות הקודרים של יציעים ריקים שהשתקפו בגאבון ובגיניאה המשוונית ב-2012. השבוע פורסם כי כ-20% בלבד מכלל הכרטיסים נמכרו. נכון לעכשיו, רק רבע מהאוהדים הבטיחו את מקומם ברסטנבורג, שתארח את הבית האטרקטיבי ביותר באליפות – הכולל את חוף השנהב, אלג'יריה, טוניסיה וטוגו. חלק מהביקורת על המארגנים מתמקדת באופן מכירת הכרטיסים, דרך רשתות שיווק יוקרתיות, שאינן נגישות לשכבות החלשות בדרום אפריקה. אגב, אותן הטענות נשמעו לפני גביע העולם, אך אז היו אלה האירופים, האמריקאים והאסייתיים שדאגו למלא את החלל ביציעים. הפעם, המשקולת תיפול על תושבי אפריקה והיא תהיה כבדה מהרגיל. והעובדה שנבחרות וכוכבים בולטים ייעדו מהטורניר בטח לא תעזור.
