שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, יוצא בחריפות (יום ד', 12.8.15) נגד עמדתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, בנוגע לפרשנות צוואות. זהו המשך ישיר של הביקורת שמתח דנציגר לפני שנים אחדות על דרכו של ברק בפרשנות חוזים, ביקורת שהופנמה מאוחר יותר בחקיקה.

בתחום החוזים קבע ברק בפסק דין אפרופים, כי לבית המשפט יש סמכות לפרש את החוזה בסטייה מלשונו אם הוא מסיק שזו הייתה כוונתם האמיתית של הצדדים. בפסק דין ידוע הרבה פחות משנת 1999 (פס"ד טלמצ'יו) קבע ברק מדיניות דומה בנוגע לפרשנות צוואות. לדעת ברק, כמו בדיני חוזים - כך גם בצוואות יש לבצע את הפרשנות בצורה חד-שלבית "שבה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו ושבה בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין". השופטים דאז שלמה לוין וחנוך אריאל הצטרפו לדעתו במקרה הספציפי.

דעתו זו של ברק עמדה בניגוד להלכה הקודמת של בית המשפט העליון, כפי שניסח אותה השופט דאז אליהו מצא: "ביסודה של הבחינה הפרשנית ה'פנימית' ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה... רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה".

מאוחר יותר, בספרו "פרשנות הצוואה", הרחיב ברק עוד יותר את פס"ד טלמצ'יו. לדעתו, גם ביחס לצוואות, בדומה לחוקים וחוזים, יש ליישם את תורת הפרשנות התכליתית, ובמסגרתה יש מקום לתת משקל לא רק לתכלית הסובייקטיבית של הצוואה (דהיינו: אומד דעתו של המצווה) אלא גם לתכליתה האוביקטיבית-היפותטית (שבה נכללים ערכים ועקרונות אוביקטיביים של שיטת המשפט, לרבות עיקרון תום הלב, האדם הסביר וכדומה). ברק אף כתב במפורש, כי לדעתו יש להחיל את עקרונות הלכת אפרופים גם על צוואות. על עמדה זו, מציין דנציגר, נמתחה ביקורת הן בספרות והן בפסיקת ביהמ"ש העליון.


"זו דעת יחיד"


דנציגר אומר: "לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמהּ באופן מדויק. משכך, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה.

"לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי
ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו. משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה
יש לנהוג גם כיום".

דנציגר מסביר, כי הנחת היסוד בפרשנות צוואות היא שהמצווה בחן את דבריו בקפידה רבה. לכן, "על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה", וזאת לבד ממקרים חריגים בהם אכן יהיה צורך בפרשנות נוספת וחיצונית. דנציגר מדגיש: "עצם קיומם של תרחישים פוטנציאליים חריגים אינו מצדיק כינונה של גישה פרשנית שבה מתערבבים הכלל והחריג כבר בנקודת המוצא, ושבה לא תיתכן בכלל הקביעה כי לשון הצוואה ברורה מבלי לבחון תחילה גם את הנסיבות החיצוניות".


צוואה איננה חוזה


עוד אומר דנציגר כי אין אפשרות לפרש בצורה זהה חוזים וצוואות: "בעוד שחוזה הינו מסמך משפטי שמשקף אומד דעת
משותף של שני צדדים (או יותר), שבצידו אינטרס הסתמכות של שני הצדדים, אשר מזומנות יהיו בין החיים במועד שבו פורצת ביניהם מחלוקת בדבר פרשנות החוזה, הרי שצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית המשקפת את אומד דעתו של המצווה בלבד, שאין
בצידה אינטרס הסתמכות לזולת ואשר מפורשת תמיד רק לאחר מותו של המצווה".

דנציגר מוסיף ומדגיש, שהוא מתנגד לגישתו של ברק לפיה יש לפרש צוואה בהתאם לעקרונות של תום הלב, אומד דעתו של המצווה ועוד. "כל עוד הצוואה אינה נגועה באי-חוקיות או סותרת את תקנת הציבור, יש ליתן לרצונו של המצווה תוקף גם אם הוראות הצוואה אינן נראות לבית המשפט. אל לנו לשים עצמנו במקום המצווה ולצוות במקומו.

"לפיכך, ספק בעיני אם יש הצדקה כלשהי לנקוט במהלך פרשני של צוואה המעמיד את המצווה הספציפי - שכבר אינו בין החיים בשלב זה ולא ניתן לשאול אותו לדעתו ולכוונתו - בנעליו של מצווה סביר או תם לב או הגון ולבחון מה צריך היה להיות אומד דעתו ההיפותטי בנסיבות העניין, אף תוך מתן פרשנות שאין לה עיגון כלשהו בלשון הצוואה. פרשנות כזו עלולה להפוך את בית המשפט מפרשן של הצוואה לעורך מחדש של הצוואה לאחר מותו של המצווה, דבר שאין לו שום הצדקה ושממילא בית המשפט אינו מוסמך לעשותו".

הדברים נאמרו בהחלטתו של בית המשפט העליון לדחות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בנוגע לצוואתו של לואיס רוזנבלום משנת 1919 בעניין קרקע בהוד השרון. ישראל ורות אמסטר טענו, כי רוזנבלום הוריש את הקרקע לקרן הקיימת כדי שתחזיק בה בנאמנות עבור יורשיו, אך הן המחוזי והן העליון קבעו, כי רוזנבלום הוריש אותה לקק"ל לשימוש לצרכיה-שלה. אמסטר חויבו בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. את קק"ל ייצג עו"ד אפי יגל.