פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) התעלמה לחלוטין מפסק דין מזכה, משום שמסקנותיו של בית המשפט לא נראו לה - קובע (יום ד', 10.7.19) סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי.

בחודש מאי 2017 זיכה דרורי את אהוד אברג'יל, אלירן דרי, יעקב אזור ונחמן יפה מאשמה של סחיטה באיומים. אברג'יל היה בעל פיצריה, שהביא הזמנה לארבעה צעירים ובטעות מסר להם גם שקית ובה 120,000 שקל. הארבעה נטלו את הכסף לעצמם, ואברג'יל גייס את חבריו בניסיון להשיב את כספו. הארבעה נסעו לביתו של אחד מהגנבים, ולטענת המדינה סחטו ממנו באיומים (ללא אלימות פיזית) החזרה של 15,000 שקל. ארבעת הגנבים הואשמו בגניבה, עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר, ואילו אברג'יל וחבריו הואשמו בסחיטה באיומים - עבירה שעונשה תשע שנות מאסר.

בפסק הדין המזכה הדגיש דרורי מדגיש את האבסורד: אברג'יל הוא קורבן העבירה, מנסה להחזיר לעצמו את כספו - ואז הפרקליטות עוצרת אותו ומבקשת להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, הוא לא קיבל רשות להיות נוכח בלידת בנו ובשלב מסוים הוחזק באותו תא עם אחד הגנבים. עם הגנבים נחתם הסדר טיעון מקל, והם אפילו לא נדרשו להחזיר את הגניבה. דרורי קבע: "בתיק זה התגלה מצב אותו לא ניתן להעלות על הדעת: מדינת ישראל - כמאשימה - מדברת בשני קולות ומתנהגת, לצערי, בצורה שאינה מקיימת את שלטון החוק במדינה ישראל" (ראו קישור משמאל).

אברג'יל, דרי ויפה תבעו פיצוי על מעצריהם ועל ניהול התיק נגדם. דרורי קיבל חלקית את התביעות והורה למדינה לפצותם בסכום כולל של 360,000 שקל (62,000 שקל, 241,000 שקל ו-59,000 שקל בהתאמה). הוא מציין, כי אברג'יל יוכל לתבוע בהליך אזרחי נפרד פיצוי על הנזקים הכלכליים שלטענתו נגרמו לו בשל ההליכים, ובראשם התמוטטות הפיצריה.

המדינה טענה, כי לשלושה לא מגיע פיצוי כלשהו והעלתה טענות עובדתיות המנוגדות לקביעותיו של דרורי בפסק הדין המקורי. על כך אומר דרורי: "על-פי העקרונות המשפטיים הבסיסיים, לא ניתן לקבל את גישת המדינה, לפיה כאשר בית המשפט אינו מקבל את עמדתה ומחליט אחרת, רשאית המדינה לטעון כאילו הכרעת הדין לא הייתה ולא נבראה. יתרה מזו, בהכרעת הדין ביקשתי כי היועץ המשפטי לממשלה יתייחס להכרעת הדין. הבנתי מדברי בא-כוח המדינה, כי לו לפחות לא ידוע על התייחסות זו של היועץ המשפטי לממשלה".

עוד דוחה דרורי את עמדת המדינה, לפיה פיצוי לנאשם שזוכה יינתן רק במקרים חריגים ונדירים. הוא גם אינו מקבל את הטענה בדבר אפקט מצנן על התביעה: "הכוח שנתן המחוקק לפקיד, גם אם הוא עורך דין, לחתום על כתב אישום, ובכך להכניס את הנאשם למערבולת של מתח וצורך בהשקעה כספית להגנתו המשפטית, מחייב את אותו בעל תפקיד לחשוב שבע פעמים ושבע, וידו צריכה לרעוד לפני שהוא חותם על כתב האישום".

לדברי דרורי, עמדת המדינה כעת מלמדת למעשה על המניע האמיתי שעמד מאחורי כתב האישום המיותר: "התובע הסביר, במקום להתבונן בקור רוח בראיות, ולהסיק מהם כי יש ראשית כל להעמיד לדין את הגנבים, ראה לנגד עיניו הזדמנות להעמיד לדין את נאשם 2 [דרי], כמי שכאמור 'שמו הולך לפניו' ויש לו עבר פלילי, ויש הזדמנות להעמידו לדין, וביחד עימו – בבחינת 'אוי לרשע ואוי לשכנו' – הועמדו לדין בעל הפיצוציה שכספו נגנב (שאין חולק כי אין לו עבר פלילי) וכן שני נאשמים נוספים שנסעו מחנות המשלוחים לביתו של הגנב מתן טובול".

דרורי מדגיש: "תובע סביר שהיה מתבונן בראיות ללא אותם רעשי רקע של המארב המשטרתי והרצון של המשטרה להעמיד לדין את הנאשם 2, היה מגיע למסקנה ברורה וחד-משמעית כי אין מקום להגשת כתב אישום בתיק זה". הוא קובע, כי המדינה הפרידה בצורה מלאכותית בין הגנבים לבין הנאשמים בסחיטה, במטרה להגיש כתב אישום נגד דרי.

את אברג'יל ייצג עו"ד דוד הלוי, את דרי ייצגו עוה"ד מיכאל עירוני ואורלי בראונשטיין, את יפה ייצג עו"ד מוטי איוס, ואת המדינה - עוה"ד אור גבאי ומוריה בנייה.