בית המשפט העליון חייב את בית החולים הדסה בירושלים ברשלנות ובגרימת מותה של אישה - לאחר שזו הוכתה על-ידי בעלה. השופטים קבעו, כי הרופאים לא התייחסו כיאות למכאוביה ולא טיפלו בה כיאות.
תחילתו של האירוע הטראגי ביום 30.4.89. בהיותה כבת שלושים שנה נפטרה המנוחה זאת לאחר שיום לפני כן, במסגרת מריבה בינה ובין בעלה, היא הוכתה קשות. לאחר שהתלוננה על כאבים בבטן ובכתף ועל קושי נשימה, אושפזה המנוחה בבית החולים הדסה בעין כרם ושוחררה מספר שעות לאחר מכן.
אלא שכבר בנסיעה הביתה התלוננה המנוחה בפני אחיה על כאבי בטן ועל כך שאינה רואה ואינה שומעת. בצאתה מהרכב נפלה והתעלפה. היא הצליחה לקום אך שוב נפלה באפיסת כוחות. בשעת ערב שמעו בעלה ואחיה קול נפילה ומצאו את המנוחה שוכבת במצב של "אובדן הכרה". הם העירו אותה, השקו אותה וזו שבה לחדרה. סמוך לשעה 03.00 נמצאה על-ידי בעלה ללא רוח חיים.
שני בניה של המנוחה, ובעלה המכה, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד בית החולים הדסה עין כרם, בטענה שהתרשלו בטיפול שהעניקו למנוחה. במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי נקבע, כי מות המנוחה נגרם "בגלל הלם מאיבוד דם לתוך חלל הבטן בגלל קרע בקופסית הטחול בעקבות חבלות קהות בדופן הבטן משמאל עם דימומים בתוך רקמת הטחול... הנזק נגרם בשני שלבים: ראשית, הדימומים בתוך הרקמה בעקבות חבלות קהות, ובהמשך הצטברות הדם בתוך הטחול שגרמה לקרע בקופסית ולדימום מסיבי בחלל הבטן אשר הביא למוות".
עוד נקבע כי "הבדיקה הפיזיולוגית על-ידי ד"ר וולף לא העלתה ממצאים פרט לחבורות, ובאזור הבטן לא נתגלו סימני חבלה גם בנתיחה שלאחר המוות".
אשר על כן קבע בית המשפט המחוזי, כי לא היתה התרשלות בשחרור המנוחה לביתה. "הנתבעים לא יכלו, בשום בדיקה או אמצעי מקובל ושגרתי אשר עמד לרשותם באותה עת, לאבחן דמם תת-קופסתי זה", נכתב בפסק הדין.
שני בניה של המנוחה ואף בעלה ערערו לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי לעניין זיכוי בית החולים מעבירת הרשלנות הרפואית.
בפסק הדין שהתקבל נחלקו דעות השופטים (ע"א 9063/03 ו- ע"א 9502/03)
בפסק דינו קובע השופט ריבלין, כי כאבי הבטן עליהם התלוננה המנוחה היו צריכים לשמש סימפטום נוסף לקיומה של חבלה פנימית בביטנה. "בענייננו אין מניעה לסבור, כי ביצוע בדיקות מסוימות היה מעורר אצל הרופאים, למצער, חשדות נוספים או שהיה מביא להחלטה להשאיר את המנוחה להשגחה", כותב השופט ריבלין ומוסיף: "תפיסתם של רופאי חדר המיון, במקרה הייחודי שלפנינו, אודות טיב הטיפול הרפואי שהם נדרשים ליתן, התאפיינה בגישה מצמצמת. על-פי גישת הרופאים שטיפלו בענת, עיקר חובתם נצטמצם להגשת מזור למכאוביה של החולה, מבלי להידרש למקור התהוותם או למר גורלה עת תצא משעריו של חדר המיון. סבורני, כי גישה זו נושאת תוצאות בעייתיות במיוחד, שעה שעוסקים אנו בקורבן אלימות במשפחה".
בסיום דבריו קובע השופט ריבלין, כי במקרה הסבוך נוטה הכף לחובת בית החולים. אל פסק דין זה הצטרפה השופטת פרוקצ'יה כנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין.
בית המשפט העליון קיבל את ערעור בניה של המנוחה והחזיר את התיק לדיון ופסק דין לבית המשפט המחוזי, שידון כעת בשאלת גובה הנזק וקביעת סכום הפיצוי לו זכאים שני בניה של המנוחה. ערעורו של הבעל המכה נדחה.
-
לפסק הדין המלא
