עורך-הדין ירוחם רבינוביץ לא התעמק יותר מדי בסיבות שגרמו לזהבה בן-שלום להינשא לו.
הוא אומנם סיפר לה על השדרוג שהוא עומד לקבל, עם מינויו לשופט, אבל הוא לא סבר, משום-מה, שזהבה התחתנה עימו רק בגלל זאת. הוא היה גאה מדי מכדי להודות בכך.
העדנה שהוא זכה בה בחיקה של זהבה הייתה, מבחינתו, ללא שיעור; בלתי נתפסת בעוצמתה.
איבריה הענקיים פשוט בלעו אותו. ומעדנה זאת לא רצה השופט ירוחם רבינוביץ להיפרד בעד שום מחיר; גם לא לאחר גירושיו מאשתו.
- "את לעולם לא תעזבי אותי...", מלמל השופט רבינוביץ בקול צרוד.
- "אנחנו נתגרש, ואתה תשלם לי בכל חודש סכום-כסף שעליו אנחנו נסכים - ואחר נראה, מותק..."
- "אני לא מוכן לוותר..."
- "אתה תקבל את מה שאני אתן לך, אבל במנות יותר קטנות..."
- "אבל..."
- "אל תדאג, יקירי... הכל יהיה בסדר... בכל פעם שאני אגיע לכאן אתה תחזור לעשות את מה שעשית עד עכשיו... הכל יחכה לך..."
יעלה, מי שטרחה לעקוב אחר תגובותיו של השופט רבינוביץ באולם בית המשפט, הרגישה בזה מיד. רק גבר מתוסכל מינית נוהג כפי שנהג השופט רבינוביץ. ליעלה לא היה כל ספק בכך.
גסות-הרוח שהפגין השופט רבינוביץ כלפי עורכי-הדין, בעיקר המפורסמים שביניהם, אלה שמגיעים לאולמות בית המשפט מוקפים בעוזרים, שלבושם מוקפד עד לכפתור האחרון, ובמתמחות יפות-תואר, יכולה להיוולד רק אצל מי שכל חייו עברו עליו בעליבות מתסכלת - ובחסך מיני.
המינוי של עורך-הדין רבינוביץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב נפל על כולם כרעם ביום בהיר. שופטים זוטרים רבים, מאלה המשרתים שנים ארוכות בנאמנות ובחריצות, ובלא מעט כישרון, בבתי-משפט השלום, התרעמו על שוועדת-המינויים דילגה עליהם.
הם שלחו מכתב-מחאה בוטה ביותר לשר-המשפטים.
לשכת עורכי-הדין שלחה ערר - אבל מאומה לא עזר. הפור נפל והשופט ירוחם רבינוביץ תפס את מקומו, לאחר השבעתו בבית הנשיא, על כס-המשפט מאחורי דוכן-השופטים המוגבה - ועווית-הניצחון לא משה מעל פניו כמעט אף-פעם.
הוא ראה מולו, קדים לו קידה, את כל אלה שפעם בזו לו - ולא היה מאושר ממנו. עורכי-הדין חרקו שיניים.
יודעי-סוד, כביכול, מי שידעו דברים רק ברמת-הרכילות שלהם, סיפרו שהקשרים שלו עם שר-המשפטים, חברו לספסל הלימודים, הם אלה שהכריעו את הכף לטובת המינוי.
היו גם אחד או שניים שידעו, ששר-המשפטים היה חבר, ביחד עימו, במסדר-חשאי כלשהו, שחבריו נהגו לקיים טקסים פולחניים מוזרים.
מה שאף אחד לא באמת ידע הוא, שמה שסייע לעורך-הדין הנלעג, לדעת כל מי שחשב שהוא מכירו מקרוב, לקבל את משרתו הרמה, היו יכולותיו בתחומים נסתרים מן העין.
אף אחד לא ידע במה עסק אותו מסדר-חשאי או מה היה תפקידו של עורך-הדין רבינוביץ באותה מסגרת.
דני לא ידע אף הוא דבר על אותו מסדר-חשאי - ולכן הוא היה שותף לדעה הכללית לגבי עורך-הדין ירוחם רבינוביץ. לימים, כשהוא נתקל בו, בנסיבות אחרות לגמרי, הוא הבין שהוא, כמו גם כל האחרים, טעה בו, במובן מסוים.
הוא לא ראה בו את מה שהיה צריך, אולי, לראות בו; עקשנות בלתי מתפשרת מחד-גיסא, ויכולת להתגמש מאידך. שר-המשפטים ידע, כנראה, שיש בו את כל אלה, אבל לא בגלל זאת הוא בחר בו. תכונות אלה חשובות, אולי, בתחומים אחרים - אבל לא כשבאים לשקול מינוי כה חשוב במערכת אכיפת-החוק.
כך או כך, הכל הסכימו שעוד 'פגע רע' השתחל לתוך מערכת-המשפט. לא נחישות ולא דבקות במטרה, בתחומים אחרים, הן תכונות שיש להן משמעות כשבאים לשקול את טיבו של שופט.
חוכמה ומתינות ושכל ישר, לדוגמה, חשובים פי כמה וכמה. יש גם להביא בחשבון את ניסיונו של המעומד בשנים שלפני המינוי. השופט רבינוביץ, מי שלא הופיע בכלל, או מעט מאוד פעמים, באולמות בית המשפט, בוודאי שלא ענה על הדרישה הזאת.
שר-המשפטים פשוט דחף אצבע גסה לתוך עינה של מערכת-המשפט; וזה לא קרה בפעם הראשונה. דני ידע על לא-מעט מינויים שעברו בוועדה למינוי-שופטים רק בגלל שלמועמד זה או אחר היו קשרים טובים במקומות הנכונים.
זאת הייתה, לדעתו של דני, אחת מן הדרכים שבאמצעותה נשמרה האחיזה של 'האליטה', שכה הייתה שנואה עליו, במערכות-השלטון על כל גרורותיהן.
גם תלונות שנשלחו אל נשיא בית המשפט העליון לא הועילו. הבקשות לפסילתו של השופט רבינוביץ נדחו כולן. המערכת יודעת לצופף שורות. לא פוגעים בחבר גם אם יש הצדקה מלאה לכך.
כמעט כל מי שיצא מאולמו של השופט ירוחם רבינוביץ הרגיש קצת מושפל. לא הדרת-כבוד. לא נינוחות. לא אורך-רוח. לא מה שציבור-האזרחים מצפה ממי שיושב מתחת לסמל המנורה.
השופט רבינוביץ אינו, כמובן, השופט היחיד מסוגו. את זאת יודעים כל באי בית המשפט, אולם הוא בהחלט בולט מן הבחינה הזאת. הסיבות לכך הן, מן הסתם, רבות, ואת חלקן אפשר היה למצוא, ללא ספק, גם בעברו העלוב כעורך-דין, אבל לא רק שם.
אזרחים, באי בית המשפט, לא אמורים 'להבין' את מניעיו של השופט להתנהגותו. הם מצפים שיבינו אותם. השופט צריך להקשיב להם - ולחרוץ את הדין.
את תסכוליו האישיים הוא אמור להשאיר מאחוריו. השופט רבינוביץ נהג בדיוק אחרת.
כמי שהתגורר, לעת הזאת, בגפו, הוא בחר להוציא רבים מן התסכולים האישיים שלו בשעות שבהן הוא ישב על כיסאו באולם-המשפטים. בניגוד לשופטים אחרים הוא בילה את רוב שעות היום על כס-המשפט - ולא בלשכתו.
דעתו לא הייתה נתונה לשיחות-חולין.
הוא לא העסיק מתמחה - וגם לאסיפות-השופטים שהתקיימו דרך קבע בקומת הספרייה בבית המשפט, פעמיים בשבוע, לפחות, הוא בחר שלא להגיע.
לא היה לו שום עניין ברכילות שהייתה מתגלגלת שם. הוא גם ידע שרוב השופטים בזים לו.
יעלה, לאחר שהיא עמדה על טיבו של השופט רבינוביץ, מיהרה לקשור קשר עם אשתו-לשעבר.
היא ידעה בדיוק מה זהבה בן-שלום רוצה להשיג מבעלה-לשעבר ומה התמורה שהוא ידרוש. יעלה התכוונה לעזור להם. בגלל שהיא חששה שמה שהיא רוצה לקבל מהשופט רבינוביץ - ביטול כתב-האישום נגד בעלה - לא יגיע דרך דני, למרות שהלה יעשה את כל הנחוץ בעניין זה.
יעלה ביקשה לנצל את חולשותיו של השופט רבינוביץ, ככל שהיא הצליחה לאתר אותן, בחושיה המחודדים, באמצעות אשתו-לשעבר.
בעלה לא ידע על כך דבר.
