המורה גילה הודיעה לתלמידים שבקרוב יתקיים מבחן במתמטיקה. כל הכיתה הופתעה, ורק חנה מרחה באדישות לק על ציפורניה. חנה התקשתה בלימודיה, ובמהלך השיעורים התעסקה בעיצוב תכשיטים. השיעור היחידי שאהבה חנה בבית הספר היה אומנות, כיון שהצטיינה בו. הצלצול נשמע והשיעור הסתיים. כל הילדים התפזרו, ואילו חנה נשארה יושבת לבדה בכיתה. חנה חשה חסרת תקווה, שכן ידעה שגם במבחן זה תיכשל. מזל, המנקה, נכנסה לכיתה. "שוב לא הרימו כיסאות," היא מלמלה לעצמה.
חנה הביטה במזל, שהלכה בכבדות, והחלה עוזרת לה כמדי יום. "תודה לך מלאכית, כל יום את עוזרת לי ללא תמורה. אולי פעם אוכל לגמול לך." "אין דרך לעזור לי, שום דבר לא מצליח לי," אמרה חנה. חנה נשקה על לחייה של מזל, ענדה לה צמיד חדש שהכינה בשבילה ועזבה את הכיתה. מזל המשיכה לנקות גם את הכיתה המקבילה. לפתע נעצה מבט במודעת עיתון וחיוך גדול עלה על שפתיה.
כעבור שבועיים נכנסה חנה לכיתתה והבחינה במעטפה המונחת על שולחנה. נרגשת וסקרנית פתחה את המעטפה והבחינה בצמיד עם מכתב שצורף אליו: "חנה היקרה, כל הכבוד על זכייתך במקום הראשון בתחרות לעיצוב התכשיט. זה המעט שיכולתי לעשות עבורך, מלאכית. זכרי ללכת תמיד עם חלומותיך ותגיעי לגדולות." אוהבת אותך, מזל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
