על ראשי שק אלבש, לבדידות של ממש.
למולי חמור, על מצע תבן.
את מוחי אאמץ, ללחוש לו נרגש:
"תסתכל! זה הצל של האבן"!
החנית הקטנה, תינעץ בעוצמה,
ותחל במסע של טירוף.
ויבחוש עצבני, ירחף כל הזמן,
לאתר את ריחו של הגוף.
ציפורים ממרום תבשרנה בשורה,
ותהי לגלאקסיה בוערת.
ואני לעצמי אסנן עוד שורה,
ואומר: "אין לי ארץ אחרת"!
עוד נופל הכוכב אל הצוק שאהב.
מדויק הוא צלילו של קליע.
ואני - כמו כולם, אצא אל הקרב,
ומה שיגיע - יגיע.
