שירים מניתוח מעקפים

הוֹ הַלֵּב

הוֹ הַלֵּב, הוֹ הַלֵּב
אוּלַי אָהֲבָה בּוֹ תְּלַבְלֵב
תָּמִיד הַלֵּב עָמֵל קָשֶׁה
דּוֹחֵק דָּם מֵרֹאשׁ עַד גִּיד-נָשֶׁה

לְכָל הָאֲבָרִים מְסַפֵּק הוּא דָּם
לֹא פּוֹסֵק, לֹא נָח, נִרְדַּם
אַךְ הַלֵּב [עַצְמוֹ] תּוֹבֵעַ גַּם
אֶת חֶלְקוֹ: מָנָה שֶׁל דָּם!

אִם לֹא תִּשְׁלַח לוֹ, בֶּן-אָדָם
יַעֲצוֹר חָלִילָה, וְנָדַּם
סוֹף הַסִּפּוּר רַע יְהֵא וְמַר
תָּם אִישׁ, תָּם לֵב, הַסִּפּוּר נִגְמַר

פּוֹעֵם הַלֵּב, חַף מִבִּיקוֹרֶת
בַּל יַעֲצוֹר, וְלוּא לְקוֹרֶט
אוֹי לְךָ מֵעוֹרֶק שֶׁנִּסְתָּם
אֲבוֹי אִם בְּלִבְּךָ שָׁבַת מִסְּתָּם


וְהִנֵּה אַתָּה, אָב, סָב

וְהִנֵּה אַתָּה,
אָב, סָב, רֹאשׁ מִשְׁפָּחָה
חָלוּשׁ, קָלוּשׁ, תָּשׁוּשׁ, תָּלוּשׁ
כְּבָר כִּמְעַט "לֹא בַּר-שִׁמּוּשׁ"
אֲפִילּוּ גּוּפְךָ מִתְכָּחֵשׁ לְךָ
אַתָּה חַלָּשׁ וְמוּתָּשׁ
רַגְלֶיךָ אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתְךָ
בְּרֵיאוֹתֶּיךָ חָסֵר חַמְּצָן
אַתָּה מִתְקַשֶּׁה לַעֲמּוֹד
כְּלָל לֹא חוֹשֵׁב לַעֲבוֹד
מִתְאַמֵּץ שֶׁלֹּא לִמְעוֹד
הוֹ, כְּבָר אֵין חָשַׁשׁ שֶׁתַּעֲבוֹר
עֲבֵירָה שֶׁל "לֹא תַּחֲמּוֹד !"

הַמַּחֲלָה הִפְתִּיעָה
מִשּׁוּם-מָה לֹא הִפְחִידָה
חַשָּׁבְתָּ שֶׁאֵלּוּ מִגְבָּלוּת-גִּיל
אֲלֵיהֶן הִנְּךָ כְּבָר רָגִיל
הַתַּחֲזוֹר לְאֵיתָּנְךָ?
אֵיתָן? אַתָּה?
עַתָּה?
הַקִימָּה מִן הַמִּיטָּה כְּרוּכָה בְּמַאֲמָץ
בְּקִימָה מִן הָאַסְלָה אַתָּה עַל-סַף שָׁבָץ
בַּהֲלִיכָה, לְבַל תִּימּוֹט
אֱחוֹז מֵקֵל אוֹ תְּמוֹךְ בְּמוֹט
בִּקְצָרָה – כּוּלְךָ נִסִּים וּפְלָאוֹת
תָּמֵהַּ אִם לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת...

[בית החולים אסותא, תל אביב, ינואר 2011]


גָּדְלוּ הַיְלָדִּים

גָּדְלוּ הַיְלָדִּים וּפָרְחוּ לְדַרְכָּם
וְשִׁפְעַת נְכָדִים נָטְלוּ מְקוֹמָם
נִתְפַּנָּה מְעַט זְמַן לִרְצוֹנוֹת שֶׁנִדְחוּ
אָמָּנוּת וְסִפְרוּת וַחֲלוֹמוֹת שֶׁפָּרְחוּ

אֶלָּא שֶׁאָז עָלוּ, כְּרֶשֶׁת דַּיָגִים בִּמְשִׁיָּה
כְּאֵבִים וְיִסּוּרִים דְחוּיִּם מִתְּהוֹם הַנְשִׁיָּה:
הֶתְקֱפֵי-חוֹם, זִכְרוֹן חַבָּלָה נִדַּחַת
תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמָם, וְעוֹלִים כַּפּוֹרַחַת

אַבִּיר הַנְּעוּרִים כְּבָר אֵינוֹ מִתְחַשֵּׂל
מַזְקִין הַגֶּבֶר, נוֹפֵל, הוֹלֵךְ וְכוֹשֵׁל
וּלְפֶתַע מַלְאָהּ יָדֵךְ, הַיָּד הַתּוֹמֶכֶת
אֵין בְּרֵירָה: חַיָּבִים לְהוֹסִיף לָלֶכֶת

לֹא עֵת לְהִתְלַבֵּשׁ לְפִי צַו-הָאָפְנָה
גַּם לֹא זְמַן לָנוּחַ עַל זֵרֵי-הַדַּפְנָה
רַבּוֹת נְקוּדּוֹת אוֹר, אַךְ הַדֶּרֶךְ חַתְחַתִּים
עָלֶיךָ לְהִשָּׁמֵר מִלִּפּוֹל לְאַחַד הַפְּחָתִים

בְּמָה נִתְנַחֵם? בְּבֶן-הַזּוּג הֶעֲיַּף?
אוֹ בַּדּוֹר הַצָּעִיר שֶׁבְּיִסּוּרַי-גִּדּוּלוֹ עוֹד כוֹאֵב?
רַק מִלָּה טוֹבָה וְחִיּוּךְ שֶׁל נֶכְדָּה
וּטְפִיחָה עַל כָּתֵף מִן הַבֵּן בְּמִידָּה

[מלון שי לב, ליד ביה"ח שיבא, ינואר]