בשכונה שקטה בבית ספר "התקווה"
למדו הילדים - נתנאל ומיכאל - באותה כיתה.
נתנאל - ידו בכל, מציק לכולם – מאד אלים,
לא מכין שיעורים, לא מציית למורים.
מיכאל שקט וצנוע, מצטיין בלימודים,
רודף שלום, עוזר לחברים.
בכל יום מחבל נתנאל בספרים, מחברות וצבעים,
המורים גוערים, המורים כועסים,
אך אינם מצליחים בדרכי נועם ובהסברים,
למנוע מנתנאל להרביץ ולהשמיד רכוש של אחרים.
ביום בהיר אחד, כשהסאה גדשה,
מיכאל החליט לשנות את השיטה.
הוא היכה את נתנאל, קרע את כל ספריו,
הפיל אותו על הרצפה, תפס בשתי ידיו.
המורים כעסו - מיכאל, מה קרה?
הרי אתה ילד טוב - נתנאל הוא הרע.
ממך מצפים להתנהגות טובה ולהבלגה.
אתה כל כך שפוי, רק נתנאל הוא משוגע.
מיכאל שאל בקול שקט ומאד רגוע,
איפה הייתם כולכם, כל השבוע?
כשאני ספגתי מכות ובכיתי,
הבלגתי, התפללתי וחיכיתי.
אפילו משה רבנו הצדיק הגדול,
הכה את המצרי וטמן אותו בחול.
אולי עזרו התפילות,
או אולי הועילו המכות.
נתנאל כבר לא גורם לאחרים לבכות,
בשיעורים וגם בהפסקות.
אפילו יפי הנפש יכולים להודות,
כי עם כל הצער וטוהר המידות,
את המשוגעים האמיתיים,
ואת הצוררים הקיצוניים,
לא יכולים לשכנע במילים,
אלא במעשים נמרצים - כואבים.
אני שונאת מלחמות.
אני לא רוצה לשמוע ולראות,
אמהות שכולות ונשים אלמנות,
הן ישראליות והן ערביות.
גם אם המלחמות מאד צודקות,
והחמאס לא הותיר לנו אפשרויות אחרות.
אשא תפילה לאלוהים,
שמור על כל החיילים.
הכנס בינה בראש כל המנהיגים.
