חַיָּב לָעוּף

אמרת שעד שלא אדע
מדוע אינך מבינה
אֶת מה שאינך מבינה
שום מַדָּע לא יעזור
לי להבין אותך

אמרת וצדקת
כי רק עכשיו
כשאני נמצא
קרוב לקצה הזמן
ורואה עין בעין לאן

נעלמים הכוכבים
נעלם האור
נעלם החום
נעלם החלום
נעלמְת

אני מתחיל להבין
שזה שֶׁכל הימים והלילות
התעקשת להיות
מציאותית
וברוב המקרים הצלחת

עשה את ההבדל הגדול
בין שמיים וארץ
בין הדרך לכוכבים לבין
הדרך הקצרה והמוּכֶּרֶת
למכולת השכונתית

ואיפשר להישאר
עם הרגליים על קרקע בטוחה
ולשמור אֶת הכוחות
לימים קרים
חסרי מעוף

חסרי עניין
חסרי תשוקה
חסרי חלום
חסרי תכלית
מלבד לשרוד

זה נכון שצריך לשרוד
בכל מחיר
כי בלי לשרוד
אי-אפשר להתחיל
חיים חדשים

אמרת וגם צדקת
שלהיות חלומית
נכון להיות רק בחלום
כי שם הרי לא עושים
שום דבר רְצוֹנִי...

עכשיו על קו התפר
שבין חלום למציאות
כשהחצב פורח
והַתְּאֵנוֹת מקריחות
אני נזכר

שצדקת גם שאי-אפשר
להסביר דבר
מבלי לדעת מראש
לא רק מה לא מובן
אלא גם למה

צדקת וצדקת וצדקת
עד שלא נשאר מקום
ליותר משתי רגליים
על הקרקע
אז מישהו היה חייב לעוף –