השואה - הדור השני

שאלה:

איך להתייחס לנושא?

תשובה:

בראשית כתובי, ברצוני להבהיר, שלכל אחת ואחד מילדי, נכדי וניני ניצולי השואה, יש את הדרך שלהם להתמודד עם המצב שאליו הם נקלעו.

במאמר זה, אני אשתדל להביע ולכתוב את מקצת מהתובנות שהגעתי אליהן בעצמי ובכוחות עצמי, ואת התייחסותי האישית להתמודדות שלי לדרך שאני אימצתי, שעזרה לי לעבור את החוויה שלי באופן השפוי והיחסי, לדעתי.

קצת על משפחתי

משפחתי מצד אימי, במלחמת העולם השנייה חיו ביוגוסלביה. משפחתי מצד אבי, במלחמת העולם השנייה, חיו ברומניה. רוב המשפחה מצד אימי, נרצחו. כל המשפחה מצד אבי ברחו וניצלו.

שתי דמויות בילדותי היו דומיננטיות לגבי, אלה היו, סבי ג'ק שנפטר בגיל 96, ואבי קרול שחי והוא בן 86. מסבי ג'ק ומאבי קרול, שמעתי את סיפור ההישרדות המרתק שלהם כדי לחיות, בתקופה האכזרית ביותר שידעה האנושות.

מאימי ומשאר בני המשפחה, שמעתי תקצירי האירועים שהם חוו, בדרך-כלל רק אם אני יזמתי ושאלתי.

כיום, שבגרתי וצברתי קצת ניסיון חיים וידע, אני יכול להיות רגוע יחסית.

למה?

כיוון, שללא האירועים והחוויות שחוותה משפחתי בתקופת השואה, וששמעתי עליהם במשפחתי, לא הייתי מי שאני כיום.

ואני מבחינתי, מרוצה מהבסיס לחיים שהקנו לי התובנות שהם צברו בחייהם, ושאני אימצתי את רובן.

בסיס זה אפשר לי לבנות אישיות, שכמו שהם שרדו את השואה, כל אחד בדרכו שלו, כך גם אני שרדתי את האי-שפיות שאליה נקלעתי בשלב מסוים בחיי.

למה? סבתא שלי, כלומר אמא של אמא שלי, נכנסה לתהליך שהחברה מגדירה אותה ומקטלגת אותה כסכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון בגיל שלושים וארבע בעקבות אירועי השואה ומתה מזה, ואילו אני נכנסתי לתהליך בגיל שלושים ושש, ושרדתי את המעבר ללא עזרה וללא כדורים, באופן שפוי יחסית.

כלומר, אימצתי לעצמי בילדותי את דמותה של סבתא שלי, שחיה איתנו בביתנו תקופה מסוימת לפני אשפוזה הסופי.

המסר שלי הוא, שללא האירועים שחוותה משפחתי בעת התרחשות השואה, והתובנות שלהם להישרדות, שאותן אימצתי בילדותי, לא הייתי שורד את התהליך שנכנסתי אליו, ואת היכולת שלי לצאת מהסכיזופרניה באופן שפוי יחסית.

כלומר, בניתי את עצמי כך, שהרצון לשרוד, וההבנה והרצון איך לצאת מכל אירוע שאכניס את עצמי שלא במודע, אצא ממנו בריא ושלם, יחסית לרמת המודעות שלנו כיום.

זה אומר, שהרצון שלי לחיות יתאפשר לי בכל מצב שאקלע אליו בחיי, ושהחיים הם מעל לכל, כי זה מה שלמדתי בילדותי.

כלומר, המוות לא היה קיים ברצון התודעתי שלי ושל משפחתי, בשום מקרה ובשום מצב.

רצון זה שלי, שירשתי אותו ממשפחתי ששרדה את השואה, כשלכל אחד מהצדדים במשפחתי, יש סיפור מרתק בפני עצמו, עזר לי להתמודדויות שנקלעתי אליהן בשלב מסוים בחיי.

מצב זה שהגעתי אליו, אפשר לי את השפיות היחסית, שאפשר לי לשדרג את עצמי לשלב התפתחותי מתקדם יותר, כמובן שלדעתי.

אז, איך התייחסתי למציאות שבה חייתי ושרדתי, כבן לניצולי השואה? היו לי כללים ברורים, שבהם החלטתי שאני לא מחשיב את עצמי כדור שני לניצולי שואה, היה דור אחד, שאלה הם הוריי ואצלם מבחינתי זה מסתיים.

כל האירועים שהם חוו, אותם הם חוו, ולא אני.

ידעתי, שכל ניסיון שלי להזדהות עם מצבם רגשית, יגרום לכך, שאכניס את עצמי למציאות שבה הם חיו בעבר, שיגרום לי לסבל. הסבל של הוריי זה הסבל שלהם.

עשיתי הפרדה רגשית מוחלטת ביניהם לביני.

כלומר, לא הדחקתי את רגשותיי, כי אם מדחיקים רגשות הם עדיין קיימים, אלא התנתקתי מהם מתוך הבנה ורצון, ובניתי לעצמי את היכולת הפיזיולוגית לכך, מה שאפשר לי את הרוגע הפנימי היחסי.

מציאות זאת שיצרתי לעצמי, אפשרה לי ולהוריי, ליצור מציאות רגועה יחסית, שאני רציתי ושאותה יזמתי עם כל הקושי הראשוני שהיה בכך.

כשהמציאות היא רגועה יחסית, אז אפשר להיות חברים, אפשר לתקשר, אפשר להבין.

כשיש הבנה, אפשר להתחיל לרפא, לתקן, אבל בעיקר להשתחרר מאותם הרגשות שתקעו ותוקעים את הוריי מבחינה התפתחותית כיחידים וגם כמשפחה.

מסקנה: היה דור אחד, שהיה שותף לשואה, שהוא הדור של הוריי, ולא שלי. כילד שנולד לניצולי השואה, אני לא מחשיב את עצמי, ולא מקטלג את עצמי, כדור שני לניצולי השואה. כך, שחררתי את עצמי, מהעול הרגשי הקשה והכבד שרבץ עלי.

לסיכום, התובנות שירשתי ממשפחתי ששרדה את השואה, אפשרו לי בעת התהליך שחוויתי, שהחברה מגדירה אותו ואשר נקרא סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, לצאת מזה באופן רגוע ושפוי יותר ללא עזרה וללא כדורים, מה ששדרג אותי מבחינה התפתחותית, לדעתי.

המסר: השואה הייתה האירוע האכזרי ביותר שידעה האנושות מעודה, ומשפחתי עדה לכך. אנחנו, שנולדנו להורים ניצולי השואה, יכולים לקחת את החוויה הזו, ולשדרג את עצמנו לרמה התפתחותית מתקדמת יותר, שתאפשר לנו את החיים הרגועים והשלווים, הבריאים, אבל בעיקר השפויים.

כלומר, מהמצב הכי קשה שיכול להיות ושנקלענו אליו, רצוי שתהיה רק דרך אחת, והיא למנף אותו ולצאת ממנו שפויים יותר, להבנתי ומניסיוני.

אני ממליץ לקרוא את המאמרים שכתבתי בנושאים הבאים: שואה, ניצול ניצולי השואה, רוגע ושלווה, מודעות עצמית, סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון, רגשות, ועוד.