"עקידת יצחק לזרעו תזכור"

הייתי בן-עשרה כאשר התפללתי בראש השנה בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" בתל אביב, מהחשובים שבבתי הכנסת של יוצאי גרמניה. ישבתי לא הרחק מהרב יהודה אנסבכר, רב הקהילה, אותו הכרתי היטב מספר שנים. בתפילת העמידה של מוסף הוא עמד ללא ניע בכותל המזרח, ליד מדרגות ארון הקודש, לבוש בקיטל ובטלית בעלת פסים לבנים, לראשו כיפה לבנה גבוהה ומעוטרת, ממנה בצבץ שערו הלבן. למרות גילו המתקדם, הרב אנסבכר היה זקוף וגבה קומה. לפתע חלפה במוחי מחשבה: כך נראים מלאכים.

בשנים הבאות זכיתי להיות לא מעט בקרבתו – אחד האנשים המרשימים ביותר שפגשתי. פעם שאלתי אותו על התפילה בסליחות "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו על תעזבנו": האם רק בגיל הזקנה איננה יכולים להרשות לעצמנו שאלוקינו ישליך אותנו? ממרום שנותיו ונסיונו הוא השיב בכנות: "בגיל הזקנה אנחנו צריכים אותו יותר". הייתה לו עוד אמירה על הימים הנוראים שנחקקה בזכרוני, אמירה של הומור יקי יבש: "יש לקדוש ברוך הוא מזל שאברהם אבינו רק עקד את יצחק והיה מוכן לשחוט אותו. אם אברהם באמת היה שוחט את יצחק, הקדוש ברוך הוא לא היה יוצא מאיתנו".

הרב אנסבכר התכוון לזכותה של עקידת יצחק, אותה אנו מזכירים בתפילה בכל יום ואשר במידה רבה מצויה בליבו של ראש השנה בדמות תקיעת השופר. מאז אותה הערה שלו, התקשיתי למצוא הסבר לכך. חלפו 4,000 שנה מאז עקידת יצחק, ועדיין אנחנו מבקשים בזכותה סליחה ומחילה, חיים ובריאות, הצלחה כבודדים וגאולה כאומה. הכיצד? מעשה עצום, ללא ספק, אך עדיין מעשה בודד של שני בני אדם. מדוע זכותה של עקידת יצחק גדולה יותר מאשר, נניח, הסכמתם של מיליוני יוצאי מצרים לקבל את התורה? נצא למסע בעקבות כמה מן ההסברים. מה שאנו מחפשים הוא את הדוגמה שהציבו אבותינו ושבעקבותיה אנו הולכים.

הרמב"ם עומד ב"מורה נבוכים" על המסרים שיש ללמוד מן העקידה. הראשון הוא "להודיע אותנו גבול אהבת האלוה יתברך ויראתו, עד היכן היא מגעת. וציווה בזה העניין – לא נתינת ממון או נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא אליו במציאות, ממה שלא יִדְמה שטבע בני אדם ייטה אליו. והוא: שיהיה איש עקר, בתכלית הכּוֹסֶף לילד, ובעל עושר גדול ואיש נכבד ונבחר שתישאר מזרעו אומה. ונולד לו בן אחַר הייאוש – איך יהיה חִשקו בו ואהבתו אותו. אבל, ליראתו [את] האלוה יתברך ולאהבתו, לקיים מצוותו – בז לוולד האהוב ההוא, והניח כל מה שקיווה בו והסכים לשחוט אותו... כדי שיתפרסם לבני האדם מה ראוי לעשות בשביל אהבת האלוה יתברך ויראתו, לא לתקוות גמול ולא לפחד עונש".

הרב חיים דרוקמן מסביר, כי את העיקרון של אהבת ה' ויראת ה' חסרי הגבולות ניתן היה ללמוד גם בדרכים אחרות – החל מהוצאת ממון רב וכלה במסירות נפש. אבל "נסיון העקידה הוא מעל ומעבר לכל מה שנוכל לתאר לעצמנו", בגלל הרקע הייחודי של הולדת יצחק אחרי הייאוש של ערירות. דברי הרמב"ם מאירים בצורה חדשה לחלוטין את עקידת יצחק, ממשיך הרב דרוקמן:

"נסיון העקידה לא היה 'החלטה של רגע', כי אם מהלך מחושב בקפידה ומתוכנן מראש. כל חייו של אברהם תוכננו על-ידי הקדוש ברוך הוא כדי להגיע לרגע העילאי של העקידה, לניסיון העל-אנושי הזה, וכל זאת כדי ללמד אותנו עד היכן מגעת אהבת ה' ויראתו". אם אנחנו ממשיכים קו זה, אפילו ביכולתנו הצנועה בהרבה, אנו מפקידים עוד זכויות בחשבון שנפתח בעקידה.

ר' יוסף אֶלְבּוֹ, בעל "ספר העיקרים", שם את הדגש בנסיון העקידה על הבחירה החופשית שהייתה לאברהם. לדבריו, הייתה לאברהם תשובה מצוינת כאשר נצטווה לשחוט את יצחק: הרי הבטחת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע", הציווי הזה נוגד את ההבטחה האלוקית ולכן אין צורך לקיימו. בימינו היינו אומרים: פקודה בלתי חוקית בעליל. זה גם מסביר מדוע מייחסים את העמידה בניסיון לאברהם ולא ליצחק, שכן אברהם הוא שקיבל הבטחה זו במפורש מפי ה' ולא יצחק.

ר' יוסף ממשיך: "ומזה הטעם אנו מזכירים בתפילתנו תמיד עקידת אברהם את יצחק, יותר מעקידת כל החסידים והקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', כגון ר' עקיבא וחבריו וכל הקדושים שבכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אומנם מסר עצמו על קדושת ה', לקיים מצות 'ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל'. אבל אברהם אפילו מצות ה' יתברך לא הייתה מכריחתו כל כך, וידע והבחין מה שהיה עושה, כי יותר משלושה ימים היה משעה שנאמר לו 'קח נא את בנך' עד שעת העקידה".

נוכל לומר, כי העקידה היא הביטוי המוצלח הראשון בתורה לעקרון היסוד של היהדות: הבחירה החופשית. בלעדיה אין טעם לשכר ועונש, אין טעם למצוות ולאיסורים, אין טעם למוסר ולאתיקה. בלעדיה האדם אינו אלא בהמה חלשה, בלא משמעות לכוח החשיבה שניתן לו. למרבה הפלא, עיקרון זה אינו נאמר במפורש בתורה אלא דרך סיפורים. הראשון הוא אדם וחווה, אשר כשלו במישור האוניברסלי. השני הוא העקידה, בה אברהם עומד במבחן בצורה שאין נעלה ממנה. צאצאיו הולכים בעקבות אותה דוגמה עילאית, ומכאן זכותה המתמשכת של העקידה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מציב את עקידת יצחק כאנטיתזה לקורבנות הילדים של עובדי האלילים בני אותו הזמן. הללו התמכרו לעבודה זרה עד כדי כך, שהם ראו בה את חזות הכל והיא גברה אפילו על רחמי הורים ליוצאי חלציהם. אברהם אבינו גילה לעולם, כי ההכרה באלוקים אינה צריכה לבוא לידי ביטוי "בלבושים בזויים כאותם של העבודות הזרות", שבפועל גורמים לאובדן הניצוץ האלוקי. להפך: ההכרה צריכה להיות "בהשגה טהורה".

פרופ' נחמה ליבוביץ מסבירה את גישתו של הראי"ה: "בעולם שבו נתפסת האלוהות תפישה אנושית, מוחשית, גסה, בעולם שלא זוּקק רגש הגעגועים לקרבת אלוהים על-ידי הכרה בהירה וצלולה – בער הלהט הדתי בלי מעצורים והגיע להתמכרות שלמה ולמסירת כל יקר וכל נחמד". במילים אחרות: הלהט הדתי היה חסר גבולות ומגבלות, והגיע עד כדי הקרבת ילדים. אברהם בא להוכיח, כי אפשר לעבוד את האלוקים בצורה שלמה – מתוך מחשבה צלולה, אשר כמובן אוסרת קורבנות אדם בכלל וקורבנות ילדים בפרט. האנושות אינה זקוקה לתפישות עכורות שכאלה כדי לעבוד את הבורא.

אברהם נדרש לבצע פניית פרסה מוחלטת ולהיראות כמי שעומד לבצע את הגרועה שבעבודות האלילים, את זו שמלמדת על העדר מחשבה אנושית כלשהי. כאשר היה מוכן לעשות זאת וכאשר ברגע האחרון בלם אותו המלאך – הייתה זו ההוכחה המוחצת לדרך האמיתית של עבודת ה'. הזכות שאנו מזכירים היא של אבינו הראשון, "הלוחם נגד הפראות הדמיונית במערכת האלוהית", בלשונו של הראי"ה. ושוב: אנו ממשיכים את דרכו ומכאן הזכות הנובעת מעקידת יצחק.

הרב עזריאל טאובר, דרשן ונדבן ואיש נדל"ן חרדי, והרב שלמה ריסקין, ראש מוסדות טלז סטון ולשעבר רב היישוב אפרת, נותנים שניהם את אותו הסבר. עקידת יצחק הייתה הבסיס לקידוש השם לאורך הדורות, כחלק מרכזי בקבלת עול מלכות שמים; הרי המלכת ה' עלינו ועל כל העולם ניצבת בבסיסו של ראש השנה, ומכאן הקשר ההדוק בין העקידה לבין יום זה.

לדעת הרב טאובר, אברהם הוא שהנחיל עיקרון זה – החל מנכונותו ליפול לכבשן האש מול נמרוד וכלה בעקידה. עם ישראל סובל יותר מכל עם אחר, משום שהוא נשלח להבקיע אור בחשיכה של חילול השם ולהפוך אותה לאור של קידוש השם – וזהו הכוח אותו נטע אברהם בקרב צאצאיו. "קידוש השם אין פירושו רק הקרבת החיים פשוטו כמשמעו, ואין הוא מעשה שנועד רק למחנות הריכוז. לכל יהודי משימה מיוחדת משלו היכן להכתיר את ה' למלך בחייו". זהו גם ההסבר למילה מיותרת לכאורה בברכת קדושת היום: "מלוך כל על העולם כולו בכבודך" – "כולו" פירושו שלעתיד לבוא "הכל יכירו בה' ויכתירוהו למלך, בין אם זה בקודש הקדשים אשר בבית המקדש, ובין אם זה בתאי הגזים של אושוויץ".

הרב ריסקין שם את הדגש על יצחק, שידע היטב – ודאי כאשר נעקד, וקרוב לוודאי שעוד לפני כן – שהוא עתיד לעלות קורבן, אך דבק כמו אביו בציווי הנורא והבלתי-נתפס הזה. אברהם שמע את הציווי מפי ה'; יצחק הבין אותו רק במשתמע מפיו של בשר ודם – אך לא היסס לרגע. מקדשי ה' לאורך הדורות לא שמעו את האלוקים מצווה אותם למסור את נפשם, אך הלכו בדרך הוריהם ורבותיהם. יצחק הוא "המודל הראשון של העברת המסורת היהודית מאב לבן ומרב לתלמיד, הראשון שדבק בציווי האלוקי עד מוות לא משום שקיבל אותו ישירות מפיו של הקדוש ברוך הוא, אלא משום שהאמין באמונה שלמה במסורת שהועברה לו בעל-פה".

גם הרב שמשון רפאל הירש מפנה את תשומת ליבנו אל יצחק, הפסיבי לכאורה, ויורשה לי להרחיב מעט בכיוון זה – שלעניות דעתי הוא המשכנע ביותר. "כדרך שיצחק היה מוכן ומזומן להקריב את עצמו על מזבח ה' ולקום מחדש לחיים מעל מזבח ה', כן יעשה הוא ויעשו בניו מעתה ועד עולם. אמונת-אומֶן זו ומסירות נפש זו יקדשו בקורבנותיהם ויקיימו בחייהם. חיי יצחק וחיי בניו אחריו היֹה יהיו למעשה עקידה נצחי".

עשרות שנים לפי שטבע הרב יצחק ניסנבוים בגטו ורשה את הביטוי "קידוש החיים", מעביר הרב הירש מסר דומה. העקידה אינה מסתיימת ברגע בו המלאך בולם את אברהם, אלא נמשכת כאשר יצחק קם מעל המזבח וחוזר לחיים. את מסירות הנפש מקדשים בקורבנות ומקיימים בחיים. יצחק נותר במידה רבה בעולמות עליונים (ולא כאן המקום להאריך), אך ידע היטב לחפור בארות ולרעות צאן ולהתעשר ולהתמודד עם הפלישתים. "ראֹה ראינו כי היה אלוקים עימך", מודים האחרונים אחרי חודשים ארוכים של התנכלויות. הם רואים זאת לא בעבודת ה' של יצחק, אלא בחיי היום-יום שלו. לא בעומדו בתפילה, אלא בכורעו על שפת הבאר. זהו היסוד הגדול המגיע מן העקידה.

הדבר גם נותן הסבר נוסף למילים "עקידת יצחק". שמו של האירוע מובן מבחינה לשונית – במרכזו עומדת קשירתו של יצחק למזבח כדי להעלותו לעולה – אך מדוע הוא משכיח את אברהם? אם הניסיון היה כל-כולו, או בוודאי בעיקרו, של אברהם – היכן נעלם שמו? אך אם הזכות הגדולה של העקידה, אותה אנו פורעים מזה אלפי שנים (להבדיל מהזכות הנקודתית העצומה לאין-שיעור של אברהם), היא בחייו של יצחק אחריה – ברור מדוע שמו הוא המתנוסס עליה.

כמו כל זכות, מימושה תלוי לא רק בקיומה אלא גם באופן בו היא מנוצלת. משל למה הדבר דומה? לאדם בעל יתרת זכות של מיליון שקל בבנק; אם יתברר שהוא משתמש בכסף למטרות פליליות, ניתן יהיה לחלט אותו. זכותה של עקידת יצחק עומדת לנו אם אנו הולכים בעקבות הדוגמה שקיבלנו בהר המוריה לפני 4,000 שנה. בין אם מדובר במסירות לעבודת ה', במימוש מושכל של הבחירה החופשית, בדרך לעבודת הבורא, בקידוש השם או בקידוש החיים – אם נשכיל ללכת בדרך זו, אזי נוכל לבקש ביושר "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". כתיבה וחתימה טובה.