השופט: דוד יצחק, בית משפט השלום בהרצליה
המועד: יום רביעי, 24.8.2022, שעה 08:30
הנושא: תביעות קטנות
"לא סיימנו את זה בפעם הקודמת?", תוהה השופט דוד יצחק בפנותו למי שהגישה תביעה קטנה נגד שכנתה. לטענתה מדובר בעניין אחר, אך יצחק אינו מרוצה: "למה לא סיימנו את זה בתיק הקודם? לא אמרת לי אז שיש לך עוד תביעה". הנתבעת קמה, יצחק מורה לה לשבת וחוזר לתובעת: "בדיון הקודם לא אמרת לי. זה אותה מצלמה, אותו כלב". הנתבעת שוב מתפרצת, לתובעת יש טענות לגבי התיק הקודם והיא דורשת שהנתבעת תוכיח שהיא פגעה בה.
יצחק: "זה לא התפקיד של בית המשפט. כאשר פונים לבית המשפט, מבקשים סעד. את תובעת 34,600 שקל [הסכום המירבי בתביעה קטנה] - על מה?". התובעת: "היא הלכה למשטרה, זה לא עוגמת נפש?" ודורשת להורות לנתבעת להסיר מצלמה שהתקינה בחדר המדרגות. יצחק מנסה להסביר: "אני מוסמך לתת רק סעד כספי. אני לא יכול לתת צו להסיר מצלמות". היא מבקשת את אישורו להסיר את המצלמה בעצמה ונענית: "אני לא יכול לאשר לגבירתי לעשות שום דבר. אולי כדאי שגבירתי תקבל ייעוץ".
התובעת אינה נותנת ליצחק לדבר והוא מתקשה להשליט סדר. כעת הוא מצליח לדחוף כמה מילים: "אין ביניכן תהליך של הטרדה מאיימת? זה היה אצל כבוד השופט [יוסי] ברכיה. לא הייתם במאי השנה? אולי גבירתי צריכה ללכת להליך אחר". התובעת טוענת שהכסף לא מעניין אותה, היא רק רוצה שההטרדות ייפסקו ויש לה סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה. יצחק שוב מנסה: "אתן תגיעו לפה כל שני וחמישי? את [הנתבעת] הבאת אותה לפה בפעם הקודמת. לא נוכל לסיים?". הנתבעת רוצה לדבר, יצחק מורה לה להמתין ומאפשר לתובעת לחזור על אותן טענות - למרות שלה אין הוכחות ולו אין סמכות.
רשמתי לעצמי: "יצחק צריך היה לחתוך. כל מיני טענות בכל מיני כיוונים. די ברור למה הן רבות כל הזמן - שתיהן בלתי אפשריות. אבל יצחק היה חייב לחתוך". כך למשל, התובעת חוזרת שוב למצלמות ויצחק שוב מנסה להסביר - "זה לא בסמכות שלי. זו המצלמה שכבוד השופט ברכיה הורה להסיר? זה לא בתביעות קטנות, אין לי סמכות כזאת" - אבל הוא מדבר אל הקיר ומאבד שליטה על המתרחש באולמו.
"אנחנו בבניין שלכם?"
"את רוצה להוריד את המצלמה - את יכולה לפנות לבית משפט שלום, לבקש צו עשה", מנסה יצחק בפעם המי-יודע-כמה. הנתבעת ניגשת לדוכן, מבקשת להגיש לו מכתב ומרימה את קולה, התובעת מתפרצת. יצחק ממשיך בקו שלו: "אתם עושים משהו שאני מסביר לכם שאין לי סמכות. את [התובעת] יכולה להגיש תביעה על נזקי גוף; זה לא פה. כל שני וחמישי נראה אתכם פה על דברים שלא קשורים".
התובעת ממשיכה לצעוק. נחזור לרשימותי: "יצחק לא מצליח להשתלט. היה צריך להפסיק אותן או להוציא אותן כדי שיירגעו. התובעת צורחת, יצחק לא מגיב. היא לא נותנת לו לדבר". יצחק מנסה להסביר: "להקשיב. כשמישהו מזמין משטרה, על זה אי-אפשר לקבל פיצוי". התובעת ממשיכה לצעוק, על גבול ההיסטריה, ורק כעת יצחק מפגין סמכותיות: "די! די!".
השתיים ממשיכות לצעוק ויצחק מרים לראשונה את קולו: "אני אחייב את שתיכן בהוצאות אם תמשיכו ככה! מה זה נראה לכם פה?! אנחנו בבניין שלכם? מי שעכשיו תפתח את הפה - תחטוף הוצאות. מי שתדבר בלי אישור שלי - תחטוף הוצאות, הרבה יותר מהתביעה הזאת.
"בשבועיים האחרונים זו פעם שנייה שאנחנו פה. חשבתי שסגרנו את העניין הזה. הדברים האלה הם לא פה. אני לא מוסמך לתת צווים להסיר מצלמה. זה היה אצל כבוד השופט ברכיה. אם היא לא מקיימת - אפשר לפנות לפי ביזיון [בית המשפט]". התובעת מתפרצת לדבריו ויצחק מנסה להדריך אותה: "גבירתי תאגד את כל הטענות שלה ותגיש את זה, עדיף באמצעות עורך דין, לבית משפט שלום".
"בסוף תשלמו על זה מהכיס"
למרות ההתנהגות הפרועה של השתיים, יצחק עובר לטון מתון יותר: "אני רוצה לעזור לכן. אתן חייבות להפריד כוחות. בפעם הבאה זה ייגמר רע ביניכן או ייגמר רע בבית המשפט. אם תמשיכו לנצל את המשאבים של מתדיינים אחרים, בסוף תשלמו על זה מהכיס, כי אתן תופסות מקום של מישהו אחר שצריך להגיע לבית המשפט. אי-אפשר לפתור את כל הבעיות בבית משפט.
"אם יש מצלמה וזה מפריע לה - אני מציע להוריד, כי תגיעו כל שני וחמישי לבית משפט. אתן נשים בוגרות ואמורות להיות אחראיות. אן תתרחקו אחת מהשנייה. [התובעת שוב צועקת]. אני מוחק את התביעה הזאת ללא צו להוצאות. אם לגבירתי [התובעת] יש ראיות על תקיפה, היא מוזמנת להגיש תביעה אחרת או לפנות למשטרה. אני מציע שתשקלו טוב-טוב בפעם הבאה שמישהי מחליטה להגיע לבית משפט. להרים ידיים - זו עבירה פלילית, המשטרה צריכה לטפל בזה".
נחשו מה? השתיים בשלהן. התובעת רוצה להגיש מסמכים ויצחק צריך לומר שוב שתפנה לבית משפט שלום. היא שוב מבקשת צו לא לצלם אותה ויצחק חוזר לתפקיד המדריך: "גבירתי תקשיב. מה שגבירתי מתארת - יש חוק מיוחד, חוק למניעת הטרדה מאיימת. אם אתן לא מסוגלות להפריד כוחות, החוק יעשה את זה. יש לך עורכת דין, את לא צריכה לקבל ייעוץ מבית המשפט. תשקלו טוב-טוב לפני שתחליטו להגיע [לבית המשפט]. אני לא מזלזל בזה, אבל יש גבול".
הוא מכתיב בשם השתיים הסכמה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות, למרות שלא באמת נתנו אותה. סיימנו? מה פתאום. עכשיו התובעת מתווכחת על ההוצאות שנפסקו בתיק הקודם ואפילו שואלת על מה הייתה התביעה הנוכחית (שהיא הגישה!). הדיון - אם אפשר לקרוא לו כך - מסתיים אחרי חצי שעה; יצחק היה צריך לחתוך אחרי עשר דקות.
"לצערי זה לא לשון הרע"
"קראתי את הכל. עוד סיפור מלבב של שכנים", פותח יצחק את התיק הבא. הוא פונה לנתבעת, הטוענת שמדובר בבזבוז זמן: "אחרי שקראתי את התמלילים, אני לא יודע אם יש פה לשון הרע, אבל זה לא מוסיף כבוד לגבירתי. אז לא הייתי מתחיל [באמירה כזו]". התובע מתחיל לדבר על האזנת סתר, אך יצחק קוטע אותו: "זאת לא הבעיה של אדוני. הבעיה היא שיש פסיקה של בית המשפט העליון שאומרת שקללות וגידופים זה לא לשון הרע. לצערי, קללות הרבה יותר חמורות ממה שאדוני חווה - זה לא לשון הרע.
"קראתי את כל התמלילים המפורטים. הדבר היחיד שהתלבטתי כלפיו הוא הטענה לחולה רוח. אני מבין את הסיטואציה, אבל אני כפוף להכרעות של ערכאות גבוהות יותר. על פניו אין שם כלום, אלא אם אדוני יפנה אותי למשהו שפספסתי. אפשר לאהוב או לשנוא את הפסיקה הזאת, אבל היא קיימת. זה לא מוסיף כבוד לשני הנתבעים כאן". יצחק שב ואומר שאינו יכול לעשות דבר, אלא אם התובע יצביע על לשון הרע; "אם יש - אני הראשון שירים את הכפפה".
התובע: "אז הם ימשיכו להתעלל?". יצחק: "אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שמישהו מהאדונים האלה יגיד מילה של לשון הרע מובהקת. אני לא מייעץ לאדוני. אדוני ישב פה כשדיברתי עם הגברות הנכבדות. יש הליכים אחרים מעבר ללשון הרע. אני יכול להפנות את אדוני לאין-ספור פסקי דין. אבל לא צריך פסקי דין; אדוני ייכנס לגוגל ויעשה 'לשון הרע'. אני לא רוצה לייעץ לאדוני; זה לא תפקידי לייעץ".
הנתבעת טוענת שהתובע רודף אותה, אך מכריזה שהם עוברים דירה בעוד שבוע. היא אפילו מאשימה את התובע באחריות ל-40% נכות ממנה לדבריה היא סובלת. יצחק משיב: "אתם לפנַי בתביעת לשון הרע. אני לא יכול לפתור לכם את כל הסכסוכים. אדוני יכול לקבל פסק דין מנומק ולפנות לערכאת הערעור. אתה יכול לקבל פסק דין שמסביר למה לדעתי זה לא לשון הרע. על תביעה קטנה אין ערעור בזכות, צריך לבקש רשות והסיכוי [לקבל אותה] לא גבוה".
התובע: "הוא כל הזמן מקליט ומצלם!". יצחק: "כל זמן שהוא צד [לשיחה], יש לו זכות להקליט ולצלם. אם הוא לא צד, זה משהו אחר. אולי זה ייפתר לכם בשבוע הבא אם הם יעברו". הנתבעת ממשיכה לצעוק, שוב אומרת שיש לה 40% נכות ("ששי גז מטפל בזה"), יצחק מנסה להכתיב כמה מילים, התובע מתפרץ, התובעת צועקת בלשון גסה - ויצחק אינו משתלט עליהם. הוא מנסה להכתיב שהנתבעים התחייבו שלא לפנות לתובעים, אך הנתבעת שוב צועקת במילים בוטות ודורשת צו שיאסור על התובע לצלם. יצחק: "זה סעד שאני לא יכול לתת. גבירתי כאן נתבעת ולא תובעת". היא ממשיכה להעלות טענות בוטות ויצחק אינו מגיב. לבסוף הוא אומר לה ולבן-זוגה: "הייתם ככה קרובים לשלם הרבה כסף. בפעם הבאה זה יקרה. בסוף אתם תשלמו".
השורה התחתונה:מפגן מצער של אוזלת יד מוחלטת מצידו של יצחק, והעובדה שמדובר בשני תיקים מלמדת שאין זה מקרה. היה עליו להבהיר הרבה יותר מוקדם, לכל הצדדים, מהם הכללים החלים בבית המשפט, לא לאפשר להם להשתולל ולבזות את בית המשפט (אפשר להוציאם מהאולם או לקרוא למשמר) ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר. גם ההימנעות מהוצאות, למרות ההתנהגות הגסה, היא מסר של חולשה. לצד זאת, לא היה ראוי שיצחק ימתח ביקורת על פסיקת בית המשפט העליון.
יעילות: 7.
מזג שיפוטי: 6.
