מספרים לנו שבית המשפט העליון מתערב בעבודת הממשלה ופוסל חוקים שמקבלת הכנסת. צועקים שהשופטים הבלתי-נבחרים מונעים מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם. זועקים שהדמוקרטיה נרמסת בידי קבוצה קטנה של אליטיסטים מנותקים הממנים זה את זה.

עכשיו בואו נראה את העובדות. מאז הקמת המדינה פסל בג"ץ 22 חוקים או סעיפים ספציפיים בחוקים. למען הדיוק, כל הפסילות הללו נעשו לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו בשנת 1992 (ועל זה נדבר בנפרד). 15 חוקים בוטלו במלואם, וזה כולל את חוק המסתננים שבוטל שלוש פעמים ואת הפטור לחרדים משירות בצה"ל שבוטל פעמיים; כלומר, נטו מדובר ב-11 חוקים שונים. בשבעה מקרים בוטלו סעיפים בודדים ספציפיים מתוך חוקים נרחבים.

כמה זה באחוזים? נשתמש במדגם. הכנסת ה-20 כיהנה ארבע שנים והייתה שיאנית החקיקה עם למעלה מ-600 חוקים, שזה 150 חוקים בשנה בממוצע. נקח את התקופה שמאז 1992, ונפחית ממנה את שנות הקורונה והטלטלות הפוליטיות בהן היו פחות חוקים. בהערכה מאוד ממעיטה, אנחנו מדברים על 3,000 חוקים בתקופה זו. אפילו אם נקח את כל 22 הפסילות ונתעלם מהפסילות החוזרות, מדובר ב-0.7% מכלל החוקים, או במילים אחרות: 99.3% מהחוקים עברו ללא כל התערבות שיפוטית. אם נניח שבכל חוק יש 50 סעיפים, אזי בג"ץ פסל 757 מבין 150,000 סעיפים – 0.5% מהם, ושוב זה אומר ש-99.5% עברו כמות שהם.

ומה עם עתירות לבג"ץ? בדקתי מדגמית את דצמבר 2018 (ממשלת נתניהו, לפני הקורונה) ואת דצמבר 2022 (ממשלת לפיד). בדצמבר 2018 פסק בג"ץ ב-168 עתירות. 84 מתוכן (50%) נמחקו לבקשת העותרים, לרוב אחרי הערות השופטים או בהמלצתם וכדי להימנע מחיוב בהוצאות. 68 עתירות (40.4%) נדחו, כולל דחיות על הסף למשל בשל סעד חילופי או אי-מיצוי הליכים. רק 16 עתירות (9.6%) התקבלו או התייתרו, וזה כולל קבלה חלקית או הסכמות בין הצדדים. בדצמבר 2022 ניתנו 107 פסקי דין: 45 עתירות (42%) נמחקו בידי העותרים, 55 עתירות (51.4%) נדחו ורק שבע (6.5%) התקבלו. כאשר פחות מ-10% מהעתירות מתקבלות במידה כלשהי או מתייתרות בשל הסכמות, מדובר על התערבות מתונה מאוד.

מספרים לנו שהכנסת אישרה במחטף באישון לילה את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. טוענים שזהו חוק מעשה ידיו של השמאל שנועד לפגוע ביהדותה של המדינה. זועקים נגד אהרן ברק שיצר בחסותו של חוק זה את המהפכה החוקתית, המאפשרת לבית המשפט העליון לפסול חוקים.

עכשיו בואו נראה את העובדות. החוק הונח על שולחן הכנסת לקריאה טרומית ב-11.3.91. הדיון המוקדם התקיים ב-30.4.91 והכנסת החליטה ברוב של 14 מול אפס להעביר אותו לוועדת החוקה. הוא הונח לקריאה ראשונה ב-13.11.91 - אחרי עוד חצי שנה. הכנסת אישרה אותו בקריאה ראשונה ב-14.12.91, ברוב של 40 מול 12 ונמנע אחד. יו"ר ועדת החוקה באותה עת היה אוריאל לין מהליכוד. שר המשפטים היה דן מרידור, גם הוא מהליכוד. ראש הממשלה היה יצחק שמיר. לממשלה היו 65 חברי כנסת (ימין, דתיים וחרדים).

החוק הועלה לקריאה שנייה ושלישית ב-17.3.92, ביום האחרון של מושב הכנסת לפני הבחירות, אחרי שנה של דיונים. זה לא היה סוד; סדר היום של הכנסת מתפרסם מראש ברבים. איש לא מנע משום חבר כנסת לבוא לדיון ולהצביע. על-פי דיווח למחרת בעיתון הארץ, שאינו חשוד בנטייה לימין, מי שבלטו בהיעדרם מהדיון היו דווקא חברי הכנסת של מפלגת העבודה. הדבר הוביל לקבלת הסתייגות של המפלגות החרדיות, ולפיהן ניתן לבטל את חוק כבוד האדם על-ידי חקיקת חוק יסוד אחר.

החוק אושר ברוב של 32 מול 21 ונמנע אחד. הפרוטוקול אינו אומר באיזו שעה התקיימה ההצבעה הסופית, אך ניתוח השעות המופיעות בו מוביל למסקנה שהיה זה בסביבות השעה 20:00-19:00 - שעה סבירה לחלוטין. וזה אחרי ארבע קריאות (כולל טרומית, כי זו הייתה הצעת חוק פרטית) ושני סבבים של דיוני ועדה במשך שנה.

פסק הדין בבג"ץ בנק המזרחי היה הראשון בו נקבע שניתן לבטל חוק הסותר את חוקי היסוד. אבל הרעיון הזה עתיק בהרבה. כתב אותו בשנת 1952 אחד בשם מנחם בגין (וההדגשות הן שלו): "עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם את הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על-ידי בית הנבחרים (המתקבלים, כפי שראינו, בהשפעה ניכרת או מכרעת של הממשלה), מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו. את זכות הגשת הקובלנה המשפטית ביחס ל'חוקים' יש להעניק לכל אזרח, אם הוא רואה את עצמו נפגע על ידם במישרין או בעקיפין, ודבר המשפט יקום".

היה זה אותו מנחם בגין שבימי ממשלתו – עם שמואל תמיר כשר המשפטים – מונה אהרן ברק לבית המשפט העליון. ברק אכן כתב את חוות הדעת המרכזית בבג"ץ בנק המזרחי, אבל תמכו בו עוד שבעה שופטים. ראש ההרכב היה הנשיא היוצא של בית המשפט, מאיר שמגר, שבצעירותו היה לוחם באצ"ל. הוא לא הסתפק ב"אני מסכים", אלא קבע אף הוא (בחוות דעת בת עשרות עמודים, שפתחה את פסק הדין) שאסור לכנסת לפגוע בחוקי יסוד אלא בתנאים הקבועים בפסקת ההגבלה. בעקבות חוקי היסוד, הוסיף, "מתאפשרת עתה ביקורת שיפוטית על חוקיותה של חקיקה ראשית לאור הנורמות החוקתיות שנוצקו עתה בחוק החָרות, היינו על-ידי בדיקת חוקיותה של החקיקה לפי אמות המידה שבחוקי היסוד". חד וחלק. מאיר שמגר.

מספרים לנו שבית המשפט העליון הוא מעוז של השמאל, "סניף של מרצ". צועקים שאין שם דריסת רגל לאנשי ימין. זועקים שהשופטים ממנים את עצמם בשיטת "חבר מביא חבר".

עכשיו בואו נראה את העובדות. מאז קום המדינה כיהנו בבית המשפט העליון 74 שופטים. 54 מתוכם (73%) מונו מאז המהפך ב-1977. מבין אלו, 40 שופטים (74% ב-46 שנים אלו ו-54% מכלל השופטים) מונו כאשר הליכוד עמד בראש הממשלה (כולל ממשלת הרוטציה של 1984-1986, ולא כולל ממשלתו השנייה של אריאל שרון בראשות קדימה). ממשלותיו של בנימין נתניהו מינו 24 שופטים – שליש מכלל השופטים בכל תולדות המדינה, למרות שהן כיהנו רק ב-17% משנותיה.

יקומו ויטענו: אבל הליכוד לא היה יכול למנות את מי שבאמת רצה, כי השופטים והשותפים הקואליציוניים מנעו זאת ממנו. אז ראשית, בחלק מן השנים היו אלו קואליציות "ימין מלא-מלא" כפי שזה מכונה כיום. שנית, היה זה הליכוד שיזם שינוי בחוק שחייב שבעה קולות למינוי שופטי העליון, וכך למעשה העניק לשופטים שבוועדה זכות וטו. ושלישית ועיקרית: הרי יריב לוין נושא ברמה את דגל הגיוון ושיקוף הדעות (ונדבר על זה בנפרד); אז אם הליכוד "נאלץ" למנות מועמדים מכל גוני הקשת – זה אמור להיות דבר מבורך, לא?

עוד נתון מאיר עיניים. 14 מבין 74 השופטים היו דתיים – דהיינו 19%. לעומת זאת, רק שלושה היו ערבים – 4%; והייתה זו ממשלת נתניהו שמינתה לראשונה שופט ערבי לכהונת קבע בעליון, וגם את השופט הערבי שהחליף אותו. כיום יש בעליון שלושה שופטים דתיים (20%) ורק ערבי אחד (7%). מעבר לכך שמדובר בעיוות דמוגרפי חמור (20% מאזרחי ישראל הם ערבים), אפשר לטעון שזהו גם עיוות פוליטי – בדיוק בכיוון ההפוך מן הזעקות. אם נדבק בהנחה המוקדמת שדתיים הם ימניים וערבים הם שמאלנים, הרי שחמישית מכלל שופטי העליון היו לבטח ימניים ורק 4% היו לבטח שמאלנים. זה ודאי לא קנה מידה מוכח, אך נקודה ראויה לציון.

מספרים לנו שבארה"ב בית המשפט העליון משקף את פניה המגוונות של החברה האמריקנית, בזכות השיטה הפוליטית לחלוטין של מינוי חבריו. אומרים לנו שצריך להעתיק את השיטה הזאת אלינו, כדי להבטיח גיוון דומה.

עכשיו בואו נראה את העובדות. ראשית נזכיר, ששיטות הממשל והמשפט בישראל ובארה"ב שונות לחלוטין; לא יכול להיות שוני גדול יותר. לכן, הדיבור על העתקה של פיסה אחת בלבד הוא אחיזת עיניים גמורה. שנית, בואו נבדוק את הנתונים של 116 שופטי בית המשפט העליון האמריקני לדורותיהם.

מבין 116 השופטים, רק שש (5%) היו נשים – עשירית מחלקן באוכלוסייה. ממש מייצג. רק שלושה (2.3%) היו שחורים – לעומת 12% באוכלוסייה. ממש מגוון. רק אחת (0.8%) היא היספנית – לעומת 19% באוכלוסייה. ממש מייצג. לעומת זאת, היו שישה יהודים (5%) – בעוד חלקם באוכלוסייה הוא פחות מ-2%. ממש מגוון. מבין תשעת השופטים הנוכחיים, שישה (67%) הם קתולים, לעומת 21% בלבד באוכלוסייה; שניים (22%) הם פרוטסטנטים, לעומת 47% באוכלוסייה; ואחת (11%) היא יהודייה, לעומת כאמור 2% באוכלוסייה. ממש מייצג. שמונה מתוכם למדו באוניברסיטאות ייל והרווארד. ממש מגוון.

אם כבר, אז הנתונים האמריקנים מלמדים מה קורה כאשר מפקידים את הבחירה בידי פוליטיקאים: מקבל בית משפט ממש, אבל ממש, שאינו מייצג ואינו משקף ואינו מגוון. ואגב, בכלל לא ברור מאיפה בא הרעיון שבית המשפט העליון אמור להיות מייצג ומשקף ומגוון. כפי שנראה בהמשך, בפועל זוהי טענה צבועה המסתירה שאיפות רודניות.

עוד הערה לגבי ארה"ב. לשיטתם של מי שרוצים להעתיק פיסה צרה אחת מתוך השיטה כולה, מן הראוי להעתיק אותה במלואה. לצד המינוי הפוליטי של השופטים, יש לארה"ב חוקה שלמעשה לא ניתן לגעת בה, ואין שום אפשרות שהקונגרס או הנשיא יעקפו את פסיקתו של בית המשפט העליון או יתגברו עליה. אז בבקשה: בלי לשנות את חוקי היסוד כל שני וחמישי, ובלי פסקת התגברות.

מספרים לנו שהציבור איבד את אמונו במערכת המשפט. טוענים באוזנינו שזו סיבה חשובה לצורך לבצע בה רפורמות. זועקים מרה שיש משבר אמון בבתי המשפט.

עכשיו בואו נראה את העובדות. נעיר תחילה, שהטענות הללו באות מצידם של מי שבמשך שנים מנהלים מערכת של הכפשות, דה-לגיטימציה ואפילו הסתה נגד בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. כאשר אומרים ללא הרף שבית המשפט פוליטי ושמאלני ואנטי-ממשלתי ושונא ביבי ואוהב ערבים ופוגע במדינה ומה לא, אין פלא שמאות אלפים ואולי מיליונים מאבדים את האמון בו.

עוד נעיר, כי מערכת בתי המשפט מגיבה באיטיות רבה ובצורה שמרנית ואף מקובעת שאינה מתאימה למאה ה-21, ולמעשה מפקירה את השטח למשמיציה. חלק מן הביקורת בהחלט מוצדקת, אם כי הרוב נובע ממניעים אינטרסנטיים ובדרך כלל בלא לקרוא את פסקי הדין בהם מדובר ובוודאי שבלא להתעמק בהם.

כעת נבדוק נתונים, בעזרת מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המתפרסם מדי שנה (האחרון התפרסם בינואר 2022). אכן, יש ירידה חדה באמון הציבור בבית המשפט העליון: אשתקד הוא זכה לאמון רק מצידם של 47% מהנשאלים, לעומת 69.8% בשנת 2003; הייתה זו הפעם הראשונה בה בית המשפט ירד אל מתחת לגבול ה-50%. עם זאת, בממוצע רב-שנתי מאז 2003, האמון בו הוא 59.2% - השלישי בגובהו מבין גופי השלטון שנבדקו וגבוה משמעותית מהממוצע (48.6%).

חשוב עוד יותר: הירידה באמון היא רוחבית. אפילו האמון בצה"ל ירד בתקופה הזאת ב-5% ל-78.8%. האמון בגופים הפוליטיים, אלו הטוענים שיש לשנות את בית המשפט בגלל משבר אמון, היה ונותר נמוך בהרבה והם התדרדרו בצורה חדה יותר מאשר בית המשפט, אשר איבד 33% מהתמיכה. הכנסת איבדה 47% וזוכה לאמון של 27.5% מהנשאלים; הממשלה צנחה ב-50% לאמון של 27.3% בלבד; והמפלגות הצליחו לרדת מ-32.3% לפני שני עשורים ל-14.7% - התרסקות של 55%. אז אולי כדאי שהפוליטיקאים יתחילו בביתם פנימה?

יריב לוין אומר לנו שההרכב המוצע של הוועדה לבחירת שופטים "ישקף באופן ייצוגי יותר את העמדות הרווחות הציבור ואת הגיוון הערכי והחברתי בישראל". הוא טוען שהשופטים צריכים לשקף בתפיסותיהם "במידת מה את מפת הערכים העקרונית של הציבור". הוא מסביר שבית המשפט העליון חייב "לבטא שיקוף רחב של העמדות הרווחות בציבור" ושבכל הערכאות יש צורך להבטיח "ביטוי לערכיו המגוונים של הציבור".

עכשיו בואו נראה את העובדות. על-פי הצעתו של לוין, לקואליציה יהיו חמישה חברים ישירים בוועדה לבחירת שופטים ועוד שני נציגים עקיפים (מינויים של שר המשפטים) מתוך 11 חבריה. כלומר: שבעה חברים, 64%. לאופוזיציה יהיה נציג אחד – 9% בלבד. ואז מספרים לנו שהוועדה תשקף את העמדות והגיוון והערכים. כן, יש הסבר: הממשלה והכנסת מתחלפות וכך יהיה גיוון. אבל זה בלוף. לפי כל הסימנים, הימין יהיה בשלטון – לבדו או עם חלק מן המרכז – עוד שנים רבות. מי שבאמת רוצה גיוון וכו', היה ממנה באופן קבוע נציגות כמעט שווה לקואליציה ולאופוזיציה. הימין דהיום איננו רוצה גיוון וכו'; הוא רוצה רודנות.

הימין הזה גם צבוע. רק לפני חודשים אחדים הוא אץ-רץ לבג"ץ וביקש ממנו למנוע מהממשלה לחתום על הסכם הגבול הימי עם לבנון. כלומר: להתערב בליבת ההחלטות המדיניות והביטחוניות, למנוע מן הממשלה לתפקיד, לפגוע במשילוּת וכל מה שאותו ימין היה אומר אילו המצב היה הפוך. אותו ימין מתעלם מכך שבית המשפט העליון אִפשר לבנימין נתניהו להתמנות לראש הממשלה למרות כתב האישום נגדו, דחה עתירות קודמות נגד מינויו של אריה דרעי לשר, דחה עתירות נגד חוק הלאום, אשרר כמעט את כל חוק החרם ועוד ועוד. הימין הזה מספר רק את מה שנוח לו ואף משקר במצח נחושה כאשר זה מועיל לו. לכן הבאנו לכם את העובדות. זה ישנה משהו? קשה להאמין. מי ששואף לסמכותנות ורודנות, לא נותן לעובדות להפריע לו.