מי צריך אויבים

אין גבול שלא יעבור העבריין המורשע, הגזען ותומך הטרור שהופקד בידי בנימין נתניהו – בצורה מופקרת שאין כדוגמתה – על משטרת ישראל ומשמר הגבול. למתסיס הדמגוג הזה, שבמשמרת שלו נרצחו 140 ערבים תוך שבעה חודשים, שבמשמרת שלו חסרים למשטרה אלפי תקנים, שבמשמרת שלו מתחוללים פיגועים בקצב של אחד בשבוע – יש לו גיבורים: שוטרים אלימים, כמובן בתנאי שהם מרביצים למתנגדי ההפיכה המשטרית, שהוא אחד ממחולליה הראשיים.

"אתם הגיבורים שלנו. במשמרת שלי יהיה לכם גיבוי. התפקיד שלי הוא לבוא לכאן, להגיד לכם תודה ולתת לכם גב", אמר השבוע לאנשי יס"מ תל אביב, ביום בו מפקדם ושלושה מאנשיהם נחקרו בחשד לאלימות כלפי מפגינים. "שמח"ש לא תרתיע אתכם מלעשות את העבודה שלכם", הוסיף. זה אותו בן-גביר שרק לפני שנתיים תקף בחריפות אלימות שוטרים. למה? נורא פשוט: כי אז זה היה נגד האנשים מהצד שלו. היום, כאשר האלימות מופנית כלפי מתנגדי הממשלה, הם גיבורים שיקבלו ממנו גיבוי.

כל הנתונים מלמדים, שמח"ש היא בית קברות לתלונות נגד שוטרים ולא בית חרושת לכתבי אישום נגדם. אבל כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל בהקשר אחר, "מדי פעם הוא נתקל באמת, אך מיד מתאושש וממשיך בדרכו". בן-גביר רוצה משטרה לא כמו במדינות רודניות – שם אין מפגינים נגד הממשלה, אז אין בעיה. הוא רוצה משטרה כמו בגרמניה של ויימאר, משטרה הסוללת את הדרך לרודנות, משטרה הנוהגת ביד רכה במפגיני ימין וביד קשה במפגיני שמאל. לשם בדיוק הוא לוקח את המשטרה ורוצה להוביל את המדינה.

אם יש אדם אחד המהווה סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית, ומכאן שגם לקיומה של המדינה, זהו בן-גביר. הנה עוד אנקדוטה: השבוע, בביקור בבסיס מג"ב, הוא עטה בשמחה רבה מעיל של לוחם. בתור מי שצה"ל לא הסכים לגייס, זו כנראה הייתה ההזדמנות הראשונה שלו ללבוש מדים. זה יכול היה לשעשע, אלמלא העובדה שמנהיג אזרחי במדים צבאיים – זהו מאפיין מובהק של רודנים.

את מה שלא עושים אויבי ישראל, ובעצם את מה שלא עושים צבאות יריבים זה לזה, עושים נבחרי ציבור מקואליציית הימין-מלא-מלא: תוקפים בפומבי ובצורה גסה קצינים בכירים בצה"ל. תחילה היה זה מפקד חטיבת בנימין, אלוף-משנה אליאב אלבז; השבוע הגיע תורו של אלוף פיקוד מרכז, יהודה פוקס. למשיחיסטים הימנים הקיצוניים יש טענות כלפי קצינים אלו, עד כדי האשמה הזויה ומופרעת שהם מפקירים את המתנחלים ומעדיפים את הפלשתינים. ממש כך. והשומע תוהה: הם שיכורים? מסוממים? מטורפים?

הפוליטיקאים המופקרים הללו – ולא נזכיר את שמותיהם כדי שלא לתת להם את תשוקתם: עוד פרסומת – הם חכמים גדולים על קצינים במדים, שלא יכולים לענות להם בעצמם. השבוע נאלץ הרמטכ"ל, הרצי הלוי, לצאת להגנתו של פוקס – מפני חברי כנסת ממפלגות השלטון. צריך לקרוא את המשפט הזה שלוש וארבע פעמים כדי להאמין שזו המציאות. אגב, לבנימין נתניהו נדרשו יותר מ-24 שעות כדי לפרסם גינוי פושר למדי. ככלות הכל, פוקס לא יכול להפיל את הממשלה שלו; הח"כים הללו כן יכולים, וזה מה שחשוב באמת.

קואליציית הרודנות הזאת פוגעת בצורה שיטתית בביטחון המדינה, במיוחד עם ההפיכה המשטרית הקורעת את צה"ל והחברה, המערערת את הכלכלה והמרחיקה מאיתנו את ארה"ב. מתברר שיש בה כמה מופרעים שזה לא מספיק להם, אז הם מתנפלים על קצינים שבמשך עשרות שנים מסכנים יום-יום את חייהם כדי להגן על קהל הבוחרים של אותם פוליטיקאים. אין גבול לטירוף.

אני חושב ואומר וכותב מזה שנים שצריך להפריד בין משרת היועץ המשפטי לממשלה לבין משרת ראש התביעה. כנ"ל לגבי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה וביחידות הציבוריות המרכזיות: צריך לתת לשר בחירה אמיתית בין שני מועמדים. כנ"ל לגבי הפרקליטות: יש בה הרבה היבריס והרבה מה לתקן. אבל מה שעושה קואליציית הרודנות, הוא לא תיקונים מושכלים אלא מסע אמוק של הרס. והדבר הכי גרוע לאורך זמן הוא הבריונות המילולית הבלתי-פוסקת כלפי מי שמעזים להתייצב בדרכה.

הדוגמה הבולטת ביותר היא גלי מיארה. אני סבור שהיא טועה בצורה קשה בניהול משפט נתניהו. אני לא בטוח שהיא הייתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. אני כן יודע שהיא מוכשרת מאוד, בעלת ניסיון רב, באה לתפקיד מתחושת שליחות (תהיו בטוחים שחייה היו הרבה יותר שלווים ומשתלמים במגזר הפרטי) ושהיא כנראה עשויה מפלדה עטופה בבטון. אחרת, אי-אפשר להבין כיצד עוברת מיארה את ההשפלות הפומביות הגסות וחסרות היסוד שהן מנת חלקה מהיום הראשון (פשוטו כמשמעו) של הממשלה ה-37.

הכי פשוט מבחינתה היה להתפטר – אבל מיארה יודעת היטב שבמקומה תמנה ממשלת נתניהו (סליחה, ממשלת לוין את בן-גביר) איזשהו אומר הן, שיאפשר לה לעשות כל מעשה פרוע ומופרע שיעלה על דעתה, ומן הסתם גם יסגור את תיקי נתניהו וידכא ביד קשה את ההפגנות. השאלה היא כמה זמן מיארה תחזיק מעמד והאם ומתי תנסה הממשלה לנצל את ביטול עילת הסבירות כדי להדיח אותה.

במבט רחב יותר, מדובר בעוד מהלך הרסני המשתלב בנושא עליו דיברנו בראש הפרק הקודם. למה שמישהו יסכים להיות עובד ציבור בכיר – יועץ משפטי, מפכ"ל, אלוף פיקוד, נגיד בנק ישראל, מנהל רשות החברות, יו"ר הדואר (רשימה חלקית של קורבנות החודשים האחרונים) – אם הוא יודע שעלולה להגיע חבורה מופקרת ומופרעת של פוליטיקאים, אשר תשפוך את דמו? למה לשרת את המדינה, אם המחיר יהיה הלבנת פנים ברבים בגלל השירות למדינה? התוצאה תהיה מה שקואליציית הרודנות רוצה: רק מי שמתאים לה יסכים לקבל על עצמו תפקיד בכיר, מתוך הנחה שהקונפורמיסטיות הזאת תקנה לו חסינות. וכך בדיוק תיראה המדינה.

אויביה החיצוניים של ישראל מנסים מזה שנים לגרור אותנו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בעלילות שווא של פגיעה באזרחים ופשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ומה לא. כאשר יהודים מגנים על עצמם, זהו בעיניהם פשע בל יסולח. מה שמותר לכל מדינה אחרת הנאבקת בטרור, כולל ארצותיהם-שלהם, אסור בעיניהם רק למדינה היהודית. צריך לקרוא לילד בשמו: במקרים רבים זוהי אנטישמיות לכל דבר ועניין.

מה שמונע מהם להצליח במזימה זו, הוא בעיקר יוקרתה העולמית של מערכת המשפט הישראלית. בתי הדין הבינלאומיים אינם מתערבים כאשר בתי המשפט המקומיים מטפלים בצורה מקצועית והוגנת בטענות לחריגות מכללי המשפט הבינלאומי. כאשר המשטרה ומח"ש והמשטרה הצבאית חוקרות תלונות של פלשתינים, כאשר הפרקליטות האזרחית והפרקליטות הצבאית מעמידות לדין מי שלכאורה פגעו בפלשתינים, כאשר בתי המשפט מנהלים תיקים אלו לפי כל הכללים, כאשר לפלשתינים יש גישה לבג"ץ – אזי אפילו התובע הכי אנטי-ישראלי בהאג יודע שאין לו מה לחפש כאן.

אבל אם אלימות נגד פלשתינים תעבור ללא תגובה, אם התיישבות ביהודה ושומרון תיעשה תוך צפצוף על החוק הבינלאומי, אם השופטים ובמיוחד בבית המשפט העליון יהיו נתונים לאיומים מאפיוזיים מצד השלטון, אם הם יתמנו על בסיס פוליטי – אזי אפילו התובע הכי פרו-ישראלי בהאג לא יוכל לשבת בחיבוק ידיים. ואז, מה שלא הצליחו אויבינו לעשות במשך עשרות שנים, "תצליח" קואליציית הרודנות לעולל בתוך שנים בודדות.

באחת הסצינות החזקות ביותר בסדרת המופת "צ'רנוביל", משוחחים סגן ראש ממשלת בריה"מ, בוריס שצ'רבינה, והמדען ואלרי לגאסוב, אשר מנע אסון כבד עוד יותר, בעת הפסקה במשפטם של מנהלי הכור הגרעיני. שצ'רבינה פותח את סגור ליבו: "אתה זוכר את אותו בוקר בו התקשרתי אליך לראשונה, עד כמה הייתי לא-מודאג? אני לא מאמין לשום דבר שיוצא מהקרמלין, אבל כאשר אמרו לי שממנים אותי לאחראי על הניקוי ואמרו שזה לא רציני, האמנתי להם. אתה יודע למה?" ולגאסוב משיב בלחישה: "כי מינו אותך לאחראי".

כאשר רואים ובעיקר שומעים את דוד אמסלם, חייבים להגיע למסקנה שאם בנימין נתניהו מינה אותו למשהו – סימן שזה לא רציני. הבריון המילולי חסר המעצורים, גס הרוח, שההישגים שלו מחוץ לפוליטיקה נעים בין אפס לכלום, האיש הזה יקבל לנהל משהו רציני? נתניהו היה נותן לו לנהל את ההשקעות שלו, את הווילה בקיסריה, את הלשכה? ואז מגלים על מה אמסלם הופקד. על המשרד לשיתוף פעולה איזורי – באמת חסר חשיבות. על התיאום בין הממשלה לכנסת – תפקיד פוליטי בינוני.

אבל הרשימה נמשכת. הוא "שר במשרד המשפטים" ובתפקיד זה שמענו עליו עד כה כמי שפיטר מהרגע להרגע את ראש היחידה לתיאום המאבק בגזענות. הוא הממונה על רשות החברות הממשלתיות: מטיח רפש ללא הרף במנהלת הרשות, מיכל רוזנבוים, מתעלם לחלוטין מן הנהלים והמינהל התקין, פועל ממניעים פוליטיים בוטים ומתייחס לכמה מחברות הגדולות והחשובות בארץ כאחוזתו הפרטית. ושיא השיאים: אמסלם מופקד על הוועדה לאנרגיה אטומית, תחום שתמיד היה באחריותו הישירה של ראש הממשלה. וכך יש לנו את בן-גביר על המשטרה ואת אמסלם על האנרגיה האטומית. עוד אחד מן המשפטים שצריך לקרוא שלוש-ארבע פעמים כדי להאמין.

באותה סצינה, שצ'רבינה מגדיר את עצמו כ"אדם חסר חשיבות. קיוויתי שיום אחד תהיה לי משמעות – אך בסופו של דבר רק עמדתי ליד אנשים בעלי חשיבות", הוא אומר וטופל על שכמו של לגאסוב. המדען חולק עליו בהתרגשות: "יש עוד מדענים כמוני. כל אחד מהם יכול היה לעשות את מה שאני עשיתי. אבל אתה – כל מה שביקשנו, כל מה שהיינו צריכים. אנשים, חומרים, גשושיות ירח. מי עוד יכול היה לעשות כאלה דברים? הם שמעו אותי, אבל הקשיבו לך. מכל השרים, מכל הסגנים, מכל הקבוצה של טיפשים צייתנים – הם שלחו בטעות את האדם הטוב היחיד. למען השם, בוריס, אתה היית החשוב ביותר". איכשהו יש לי תחושה, שלא נגלה את זה על אמסלם.

נדמה לי שלא היה בהיסטוריה פוליטיקאי במדינה דמוקרטית, שהצליח בענק לנהל תעמולה בסגנון רודני כמו דונלד טראמפ. בצורה מחושבת או אינסטינקטיבית, הוא מיישם את ארבעת העקרונות של תעמולה מזמנים אפלים: מצא/המצא אויב, עשה לו דמוניזציה, הכנס הכל לססמאות קצרות וקליטות, וחזור עליהן ללא הרף. בהקשר של השקר הגדול – כאילו הוא ניצח בבחירות 2020 והניצחון נגזל ממנו – האויבים הם ג'ו ביידן ומכונות ההצבעה, הם מוצגים כרמאים ענקיים וגונבי בחירות, הסיסמה היא stop the steal והשקר מושמע אלפי פעמים עד עצם היום הזה.

עשרות מיליוני אמריקנים עודם מאמינים לשקר הזה. עשרות מיליוני אמריקנים עודם עיוורים וחירשים למחדלים הקטלניים של טראמפ בטיפול בקורונה, ליחסים החמים שלו עם שליטים סמכותניים, לעשרות שנים של תרמיות עסקיות, לתקיפות המיניות שביצע ובהן התגאה, לנזק האדיר שגרם ליחסיה של ארה"ב עם בעלות בריתה, לגזענות ולאנטישמיות שהרימו ראש בחסותו, לפה הבריוני והמלוכלך שלו – וזו רשימה חלקית בלבד. הם לגמרי מוכנים לבחור בו לנשיא גם בשנה הבאה, גם עם שלושה (ובדרך לארבעה) כתבי אישום, גם עם פסקי דין חמורים נגדו, גם עם כל מה שהיום ידוע עליו, כולל מפיהם של מי שהיו בכירי ממשלו והמקורבים ביותר אליו.

אי-אפשר לדעת מה יקרה עד נובמבר 2024. ייתכן שטראמפ יורשע בתיק אחד או שניים (סטורמי דניאלס והמסמכים). ייתכן שהגילויים בתיק 6 בינואר יטלטלו את הציבור. ייתכן שהכלכלה תצנח למיתון או תזנק לצמיחה. ייתכן שמצבו הרפואי של ג'ו ביידן יתדרדר. יש המון משתנים, שלא לדבר על "מה שאיננו יודעים שאיננו יודעים" כלשונו של דונלד ראמספלד. מה שבטוח הוא, שעוד קדנציה של טראמפ תהיה הרסנית לארה"ב, למערב ולעולם, בצורה שרוסיה וסין יחדיו יכולות רק לחלום עליה.