|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בעוד רבבות יהודים נספים ברעב ובמחלות, פרח ההומור בגטו ורשה – ולא רק בו. בכל רחבי אירופה הכבושה בידי הנאצים, סיפרו היהודים בדיחות, ציירו קריקטורות ולעגו לרודפיהם ● קטעים מתוך הספר "מבעד לדמעות"
|
|
גטו ורשה. ההומור מנע מהיהודים לאבד צלם אנוש [צילום: מוזיאון השואה, וושינגטון]
|
|
|
|
|
|
עמנואל רינגלבלום, מייסד הארכיון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה
|
|
|
|
|
|
|
|
| ההומור הוא כלי נשקו של החלש, מי שאינו יכול ללחום במדכאיו אלא בנשק הלגלוג. ההומור הוא גם אמצעי לתקווה, שהנה-הנה המציאות הקשה תחלוף. וגם בשואה תועדו מאות, כן מאות, קטעי הומור על כל צורותיו | |
|
|
|
|
"למה לגרמנים להפציץ את לונדון ולאבד בנזין? פשוט יותר שהגרמנים יפציצו את ברלין והאנגלים את לונדון". הכותב: ד"ר עמנואל רינגלבלום. המועד: תחילת אוקטובר 1940. המקום: גטו ורשה. רינגלבלום, ההיסטוריון שהקים את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", רשם ביומנו עשרות בדיחות שהתרוצצו בגטו מאז הכיבוש הגרמני ועד חיסולו. והוא לא היה היחיד: עמיתו לארכיון, הרב שמעון הוברבנד, ייחד רשימות מסודרות להומור היהודי של אותן שנים. הנה קטע אחד מהן: "אווירון משונה נראה בטיסתו. קשה לצופים לקבוע לאיזה ארץ שייך האווירון. פתע משמיע אחד הצופים: 'אני כבר יודע למי האווירונים. הם רוסיים'. 'מנין לך?' שואלים אותו. 'פשוט מאוד, ראיתי את רגליו היחפות של הטייס". ההומור ליווה את העם היהודי בכל תולדותיו, למרות שבדרך-כלל היו לו הרבה יותר סיבות לבכי מאשר לצחוק. אלא שהיא הנותנת: ההומור הוא כלי נשקו של החלש, מי שאינו יכול ללחום במדכאיו אלא בנשק הלגלוג. ההומור הוא גם אמצעי לתקווה, שהנה-הנה המציאות הקשה תחלוף. וגם בשואה תועדו מאות, כן מאות, קטעי הומור על כל צורותיו: בדיחות, מעשיות, קברטים, קריקטורות, אמרות כנף, משחקי מילים. בשורות הבאות נביא כדוגמה את ורשה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה לפני השואה שהושמדה כמעט לחלוטין. קרוב ל-100,000 יהודים גוועו בגטו, ברעב ובמחלות, עוד לפני שגורש היהודי הראשון לטרבלינקה. 300,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בתוך חודשיים, וה-60,000 שנותרו – חוסלו במרד גטו ורשה או אחריו. אך למרות הכל, הם השאירו אחריהם הרבה מאוד עדויות כתובות להומור בו עודדו זה את זה, בו שמרו על צלם האנוש (שהלא האדם הוא בעל-החיים היחיד שיודע לצחוק) למרות כל הנסיונות הנאציים להפוך אותם לתת-אדם.
|
|
התקווה למפלת הגרמנים באה לידי ביטוי בבדיחות רבות. הוברבנד רשם: "מסובים יהודי וגרמני. האחרון פורש מפה צבאית ומתגאה בפני היהודי על כל מה שהיטלר תפס. שואלו היהודי: ומיתה משונה עוד לא תפס? מעיין הגרמני במפה ואינו מוצא מקום שכזה. פונה הוא ליהודי: במפה אין אני מוצא, אך אם מקום זה קיים, הרי שהפיהרר שלנו עוד יתפוס אותו".
כבר בינואר 1942, כאשר הצבא האדום התקשה להמשיך את תנופתו בתוככי ברית המועצות, החלו היהודים להאמין שהגלגל עשוי להתהפך בקרוב. בגטו ורשה פרחה עיתונות מחתרתית, בעיקר של תנועות הנוער הציוניות ושל תנועת הבונד האנטי-ציונית. העיתון "מארגן פרייהייט" נתן לתקווה המחודשת ביטוי בבדיחה הבאה: "בגבול בין צרפת לגרמניה תלו תושבי המקום שלט בצידו הגרמני של הגבול וכתבו עליו: הצבא האדום, שימו לב! כאן כבר צרפת!".
אפילו הרדיפות הגרמניות יצרו הומור ייחודי. הוברבנד סיכם את הגזירות ותוצאותיהן: "היהודים אדוקים מאוד לאחרונה: מקיימים ימים טובים לפי הדין. הם מנוקבים ומחוררים כמו מצות, נקיים מחמץ [אין להם לחם] כמו בפסח, חובטים אותם כמו ערבות [בהושענא רבה], מכים אותם כמו את המן, הם ירוקים כמו אתרוג וצנומים כמו לולב, צמים כמו ביום הכיפורים, מדליקים אותם כ[נרות] חנוכה והלך רוח להם כמו בתשעה באב".
מחנך הילדים הנודע יאנוש קורצ'אק רשם ביומנו במאי 1942, חודשיים בלבד לפני שצעד למוות בראש חניכי בית היתומים שלו, כיצד ניסה להתלוצץ עם מוכרת הבשר המועט שנמצא בגטו: "זיכרון עליז: כיום עולים 50 גרם של הנקניק, הנקרא 'סרדלובה', 1.20 זלוטי, ואילו אז עלו רק 80 פרוטה. אמרתי למוכרת: גבירתי היקרה, האין נקניק זה עשוי מבשר אדם, שכן הוא זול מדי לגבי בשר סוסים? ענתה לי: לא יודעת, לא הייתי שם, איפה שעשו אותו".
|
|
בתמונה: הרב שמעון הוברבנד. פעיל הארכיון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה
|
| ▪ ▪ ▪ |
הוברבנד ממשיך ללגלג על חילות האוויר העוינים: "קבוצה של טייסים גרמנים הגיעו לשערי גן העדן. שומר השער לא רוצה להכניסם. התרגזו הטייסים: 'מה קרה?' מקריא השומר את הודעת המטכ"ל הגרמני לפיה מתו רק שלושה חיילים. 'וכיצד רוצים אתם, למעלה ממאה איש, שאכניסכם לגן עדן, שעה שההודעה קובעת שלא נפלו יותר משלושה?'".
את הברית המשונה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הקומוניסטית פירשו יהודי ורשה בדרך משלהם: "הגרמנים חתמו על חוזה סחר עם הרוסים: הם יספקו מתים, והרוסים – חלקות קבורה". או בדרך אחרת: "רדיו לונדון מודיע: השמדנו היום 200 מטוסי אויב. רדיו ברלין מודיע: היום גרמנו לאויב אבידות ב-200 אווירונים. רדיו מוסקבה מודיע: לאויב אבדו היום 400 אווירונים". ומה קורה כאשר נפגשים היטלר, סטאלין ומוסוליני? "בהתייעצות בין הורוביץ [היטלר], משה'לה [מוסוליני] ואיש הפלדה [סטלין] נפלה פצצה. מי ניצל? – האנושות!".
מרי ברג, נערה יהודייה שאזרחותה האמריקנית הצילה את משפחתה, כתבה ביומנה: "הלצות רבות מסופרות על הצבא האדום. בכל טנק רוסי – מסבירה אחת מהן – ישנם מאה חיילים. כלומר, ליתר דיוק: חייל אחד נמצא בתוכו ואילו שאר ה-99 טורחים ודוחפים אותו מאחוריו".
|
|
נערי הרחוב נגד הנאצי הבכיר
|
|
|
|
אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנרט בגטו ורשה
|
|
|
יעד מרכזי להומור היה ההנהגה היהודית, זו שמילאה תפקיד כה טרגי במהלך השואה. בעוד שאת הצוררים הגרמנים ראו היהודים רק לעיתים רחוקות, את היודנרט ואת נציגיו ראו מדי יום, ובאופן טבעי כיוונו כלפיהם את רוב זעמם. חלק מאותו זעם נפרק בדרכים הומוריסטיות, שגם אם לא תמיד שיקפו את האמת – יש להן חשיבות להבנת הלך הרוח בגטו. כך, למשל, שיר שהאשים בשחיתות את אדם צ'רניאקוב – ראש היודנרט בוורשה, אשר גם החולקים על מדיניותו מתארים אותו כנקי כפיים: "כאשר היושב-ראש טיפש,
כל הקהילה נמצאת בצרה.
הנשיא צ'רניאקוב, הסיר השמן,
מקבל את המרק חם.
איך ייתכן? פשוט: כסף!
"כסף הוא דבר נהדר,
את שערה של מאדאם צ'רניאקוב יסדרו, אין ספק.
היא שותה את התה שלה עם סוכה ולחמנייה מתוקה.
איך ייתכן? פשוט: כסף.
כסף הוא דבר נהדר". גם רינגלבלום השקול תיעד כמה בדיחות נגד מנגנון הקהילה. אחת מהן: "[הנס] פרנק [מושל פולין הכבושה] שלח לצ'רניאקוב מכתב [וביקש] שהיהודים לא ייצרו גזירות רבות כל כך, כי אין ביכולתו להגשימן". ועוד אחת, הלועגת לחוסר היכולת של היודנרט לשנות את גזירות הגרמנים, נכתבה לאחר שצ'רניאקוב נסע לפגישות עם ראשי הממשל הגרמני בקרקוב במרס 1940: "מה הביאו עימם האדונים מנסיעתם האחרונה לקרקוב? רישיון לאליהו הנביא, שיוכל [למרות העוצר] להסתובב בליל הסדר במשך כל הלילה". חיים אהרון קפלן, מורה שכתב בעברית נהדרת יומן מרתק ומאלף, היה אדם רואה שחורות. כבר בתחילת המלחמה ניבא רעות איומות ליהודי ורשה, מתוך טבעו הפסימי. אבל אפילו הוא "נכנע" מדי פעם להומור היהודי העממי. בינואר 1940, ארבעה חודשים בלבד לאחר כיבוש ורשה, כתב: "תמהני, אם בתנאי כאלה [של מחסור בבגדים] יימצא יהודי שיברך [בתפילת שחרית] ברכת 'מלביש ערומים' ולא יחשוש לברכה לבטלה...". במאי של אותה שנה תיעד קפלן באריכות את מעשיהם של כמה נערים שובבים, אשר הגיבו להוראתו של נאצי בכיר להרים את הכובע בפני כל גרמני: "כיוונו לקדם את פניו [של אותו בכיר] מאה פעמים ואחת ולהרים לכבודו את הכובע. למאות נאספו ויראת כבוד מעושה על פניהם ואינם פוסקים מהרמת הכובע. אלה מרימים בפנים רציניים, וחבריהם שמאחוריהם מתפקעים מצחוק. עד שאלה מתפטרים, וחדשים הולכים וקרבים ומשתחווים לפני הנאצי בגילוי ראש. לא היה קץ לצחוק הומורי... זוהי הנקמה היהודית!!".
|
|
| תאריך:
|
02/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/05/2011
|
|
איתמר לוין
|
|
ג'ויס קרול אוטס הינה סופרת אמריקנית שאינה ידועה ביותר בישראל למרות שמעל ל-10 ספרים שלה תורגמו לעברית והייתה מועמדת לפרס נובל לספרות. המחזה" ליקוי" שכתבה מועלה כעת על-ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי. קבוצה זו קיימת כבר כ-25 שנה ומעלה הצגות בדרך יחודית ומקורית כאשר יעודה לחבר בין התיאטרון המערבי ושפת המדרש היהודי. הצגת "ליקוי" הנה הראשונה שהתיאטרון מעלה שאינה קשורה בצורה כל שהיא ביהדות או ישראל.
|
|
|
|
|
כאשר מדברים על עידן המידע הרב-ערוצי והשפעתו על החברה בארץ ובעולם, מרבים לציין את הצדדים השליליים שלו, דוגמת חשיפת יתר, חדירה לפרטיות, עודף מידע ואתרי הדלפות דוגמת ויקיליקס (Wikileaks). אבל כאשר זה נוגע לאירועים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המצוין היום (ב'), מתחזקת התחושה שבמקרה הזה, כל אותם חסרונות - באמת ולכאורה, הופכים ליתרונות. שכן עידן המידע מסייע לאנושות כולה לממש את הצוואה המרכזית של קורבנות השואה: לזכור ולא לשכוח.
|
|
|
|
|
המהומה התחילה כשפרופ' רות הלפרין-קדרי - העומדת בראש מרכז רקמן - הזמינה את נציבת זכויות האדם של האו"ם נבי פלאי לפאנל שולחן עגול בפקולטה למשפטים באוניברסיטה. תא סטודנטים העונה לשם "הפורום למען ארץ ישראל" פנה להנהלת האוניברסיטה בבקשה לבטל את הזמנתה. לטענת הסטודנטים, השופט גולדסטון הוא חובב-ציון בהשוואה לנבי פלאי. הם הפנו את ההנהלה להתבטאויות אנטי ישראליות קשות של הנציבה, הכוללות בין השאר את האשמת ישראל ב'רצח בדם קר' של פלשתינים, ב'הפצצת בתי חולים ללא סיבה', ב'הוצאות להורג ללא משפט', ב'אלימות חסרת מעצורים כנגד משלחת סיוע הומניטרי' [במשט המרמרה] ועוד.
|
|
|
|
|
לא כל יום קם היסטוריון ומודה בשינוי גישתו כלפי נושא מסוים. עם פרסום ספרה על מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה, 'קפה הבוקר בריח העשן' בהוצאות 'עם עובד' ו'יד ושם', מציינת פרופסור דינה פורת שכאשר החלה לפני חצי יובל שנים במחקריה בנושא, דעתה הייתה כדעת רוב הציבור דאז. לפי דעה זו, הישוב ומנהיגיו כשלו בתקופת השואה ולא הצליחו להציל את יהדות אירופה, אולי גם לא רצו או לא ניסו, וכמותם כשלה החברה בארץ בקליטת הניצולים. עם הזמן, ולאחר בדיקת אלפי תיקים בארכיון הציוני וחומר רב אחר, הגעתי למסקנה שזו דעה שטחית מאוד שלא התבססה על עובדות", אומרת פרופ' פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו שבאוניברסיטת תל אביב.
|
|
|
|
|
לואיס לם, סבה של סבתי, היה יהודי בעל בית מסחר לספרים עתיקים וסוחר יודאיקה מוּכר בגרמניה בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים. הייתה לו גם הוצאת ספרים. במלחמת העולם הראשונה הוא פרסם חוברת הלכות לחיילים היהודים שלחמו בחזית. לאחר מכן הוציא לאור חלקים ממשנתו של הרב דוד צבי הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה שנודע בפירושו לתורה. ב-1934, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, עבר לם עם אשתו יוליה ובתו הצעירה רותי לאמסטרדם שבהולנד, והותיר חלק גדול מרכושו בברלין. בנו ובתו הנשואה עלו באותן שנים לישראל. הנאצים הגיעו להולנד במאי 1940, ובאותה שנה נפטרה יוליה לם. ב-1943 נשלח לואיס לם עם בתו רותי למחנה ריכוז בהולנד, ומשם להשמדה באושוויץ.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
