עדוּת מתוך מחנה הפליטים הסורים

לחשש מפני משת"פים יש השפעה קשה על המורל בתוך מחנות הפליטים. ממש תחושה של טרור. הייתה לי הזדמנות יוצאת דופן לחזות בכך ממבט ראשון. לפני כמה ימים אמור היה שר החוץ הטורקי אחמט דבוטולו להגיע לביקור במחנות הפליטים ואחר כך לענות על שאלות במסיבת עיתונאים. היה יום חם במיוחד.

התקשורת מרחבי העולם, ואני בכללה, המתינה לדבוטולו שעות ארוכות בשמש הקופחת. דבוטולו כמובן לא הגיע, ואני מצאתי את עצמי נשרפת בשמש, בשירות קוראיו הנאמנים של טור זה. בשלב מסוים, כששער המחנה נפתח כדי לאפשר לאמבולנס להיכנס, קפצתי על ההזדמנות ושאלתי את הטורקים אם יש להם משהו נגד כוויות שמש. הטורקים החשדנים תחילה היססו. אחר כך הזמינו אותי פנימה, וכך מצאתי את עצמי בתוך מחנה הפליטים הסגור לתקשורת. הטורקים הזמינו אותי לשבת בצל, והצמידו לי שומר. בעשרים הדקות הבאות הייתה לי הזדמנות יחידה במינה לראות מה מתרחש בתוך המחנה.

הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי היה השקט הבלתי טבעי שהיה במחנה. מסביבי היו בעיקר נשים מטופלות בתינוקות. אף אחת מהן לא דיברה. לא פצתה פה. אולם הן דיברו בעיניים, ועוד איך דיברו. המבטים שלהן פגשו את מבטי, והיה ברור שיש להן מה לומר. היה פחד באוויר. אישה אחת ניסתה להתקרב לעברי תוך שימוש בתנועות מטאטא רחבות. היה ברור שהיא מנסה לתקשר. הזזתי באטיות את ראשי לכיוונה. כשהגיעה ממש קרוב אליי, פתחה את פיה לומר דבר מה, אולם פיה נותר פעור ללא אומר. מבטה פגש במבט של גבר אחד מתוך קבוצה של חמישה גברים שישבו בקרבתי. אותו גבר, שנראה כמי ששולט בעניינים, נתן בה מבט מצמית שרוקן ממנה את כל האוויר באחת.

לפני שנכנסתי למחנה, שמעתי משיחות גדר עם פליטים שיש בתוך המחנה כמה קצינים סורים שערקו. לא מן הנמנע שאותה קבוצה שראיתי, חמשת הגברים שלכולם היו תחבושות על הרגליים ועל כפות הידיים, היו אותם קצינים שברחו. התספורת שלהם הייתה קצרה מאוד, והם נראו כמי שיכולים להיות אנשי צבא.

עשרים דקות אחר כך כבר הייתי בחוץ. הצטרפתי לעיתונאים שישבו על שפת המדרכה מול מחנה הפליטים, והמשכנו להמתין לשר החוץ הטורקי. ואז התרחש דבר מדהים. מכונית שחורה חלפה באִטיות על פני מחנה הפליטים. על גב המכונית היו מודבקים פוסטרים עם תמונותיהם של נשיא סוריה בשאר אסד ושל אביו המנוח חאפז אסד. בתוך המכונית ישב אדם שצילם באייפון אותנו, העיתונאים על סף המדרכה, ואת מחנה הפליטים שמולנו. זו הייתה נסיעה אטית, מכוונת, שנועדה להעביר מסר.

המקומיים שהיו איתנו אמרו שככל הנראה מדובר במוחבראת הסורי או בשליחיו – תומכים בני העדה העלאווית המתגוררים בטורקיה, שרבים מהם מתגוררים באזור. והמסר, אמרו, הוא "אנחנו כאן, אנחנו רואים הכול, יודעים כל מה שקורה בתוך המחנה ומחוצה לו. אנחנו במרחק נגיעה מכם ומיקיריכם". מסר של טרור לפליטים ולבני משפחותיהם. זו גם הסיבה שבמחנה פנימה היה שקט בלתי טבעי. הפליטים שאינם מכירים זה את זה פוחדים פחד מוות ממלשינים. הם אולי ברחו מסוריה, אבל סוריה עדיין נמצאת עמוק בתוכם.

דקות ספורות אחר כך הופיע במורד המדרגות מעבר לסורגים גבר דובר אנגלית, ששאל אותי למעשיי. התחלנו בדו-שיח מזורז. התברר שהדובר, שלצורך העניין יכונה להלן אחמד, הוא פליט סורי, שהמקום הוא מתקן כליאה למהגרים בלתי חוקיים ושיחד עמו נמצאים במתקן המעצרים עוד עשרה סורים. חלקם בגלל שהות בלתי חוקית בטורקיה, חלקם בגלל סחר בשוק השחור הפורח לאורך הגבול בין טורקיה לסוריה.

אחמד כמובן הסביר, ברוח הימים האלו, שהוא בעצם פליט, אבל גילה ידע מופלג ברזי השוק השחור הפורח לאורך הגבול בין המדינות. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו לפשר המראות שראיתי יומיים קודם בכפר גובצ'י שאליו התנקזה תנועת הפליטים הסורים. מתחת לכפר ראיתי קבוצה של טורקים יורדת לעמק, חוצה את הגבול לסוריה, וחוזרת עליזה מאוד עם שבע פרות.

אחמד התנדב לפרש את מה שראיתי: "החיים בסוריה זולים מאוד יחסית לטורקיה", אמר. "זולים בצורה משמעותית. בגלל זה מתקיים שוק שחור משגשג בפרות, בסיגריות, במזון, בעצם בכל דבר. אם פרה עולה בסוריה 1,000 דולר, כאן בטורקיה אפשר למכור אותה ב-3,000. כך לגבי סיגריות. לטורקים אין שום דרך להשתלט על השוק השחור. בסוריה יש לממשלה שיטות משלה, אולם היא מוגבלת. החיים לאורך הגבול קשים מאוד, וכל ניסיון של הממשלה להתערב בשוק השחור יכול לגרור מהומות קשות, כי מרווח המחיה של הכפריים צר מאוד".

מה שאומר, שיש איזושהי חוקיות שמלווה את ההתקוממות בסוריה. ברקע הדרישה לחירות יש מצוקה כלכלית עמוקה של אזורי הסְפר הסורי. כך החלו גם המהומות בדרעא לפני קרוב לשלושה חודשים – לאחר ניסיון של הממשלה לסגור את הסחר הער בשוק השחור המקומי. ההבדל הוא שבדרעא, הממוקמת בפינה דרומית רחוקה של גבול סוריה-ירדן, מיהרו הירדנים למודי הניסיון לסגור את הגבול, ולא נתנו לאיש להגיע לשטחם. מבחינתם, יש בשטחם כבר מספיק פליטים פלשתינים משלהם, הם לא זקוקים לכאב ראש נוסף בדמות פליטים סורים. מה שאולי אומר, שאם הטורקים לא ימהרו לטפל בבעיית הפליטים הסורים, לְמה שהחל כמנוסה של 11 אלף נפש יש פוטנציאל להפוך לקן צרעות בסגנון מחנות הפליטים בירדן ובלבנון.

ככל שנקפו השעות והימים לשהותי באזור, כך החל להתחוור לי עומק בעיית הפליטים. החשש מפעילות סורית עוינת בשטח טורקיה מושרש עמוק, והגיע עד בית החולים הממשלתי הטורקי של מחוז האטאי. בית החולים נמצא מרחק 45 דקות נסיעה מהגבול. לכאורה, מרחק סביר כדי להרגיש בטוח; מה גם שממשלת טורקיה הטילה סגר על חדרי הפליטים הסורים. במסדרונות בית החולים הוצבה שמירה חמושה, והגישה לפליטים נמנעה בתירוץ של שמירה על פרטיותם.

אולם בדיעבד התברר שמעבר לתירוץ הרשמי, הפצועים הסורים באמת חשו נרדפים. העובדה שהם נמצאים תחת חסותה של ממשלת טורקיה לא הרגיעה אותם. במצבם השברירי מאוד, הם עדיין חששו שידו הארוכה של המודיעין הסורי תגיע אליהם ותאיים גם על בני משפחותיהם.

ככל שהסתובבתי יותר גם באזור הגבול וגם בעיר המחוז אנטקיה, התחלתי להבין מהיכן נובע החשש. בפועל אין גבול ממשי בין טורקיה לסוריה. הכול פתוח. סורים וטורקים עוברים במעברי הגבול מעשה שִגרה מדי יום. בעיר אנטקיה מסתובבים אלפי אזרחים סורים. יש רכבת ישירה לחלבּ שבסוריה. ובעצם, מה שבפועל קיים בשטח הן לא שתי ישויות מובחנות ששמן סוריה וטורקיה, אלא סוג של שטח לא מוגדר, כלכלי ותרבותי, שבו טורקיה הופכת אט אט לסוריה וההפך.

ככל שהסתובבתי יותר, התברר לי שבאזור חיים ועובדים המוני אזרחים סורים או טורקים שמוצאם בסוריה. כך שהמציאות שבה פועלות רשויות החוק והצבא הטורקי מורכבת מאוד, וכדי לפקח עליה נדרשת חדירה עמוקה לתוך רקמת החיים האזרחיים – מה שיוצר בליל של שאלות דמוקרטיות וביטחוניות, שאין עליהן תשובות ממשיות. עד כמה מורכבת המציאות התחוור לי בעקבות סיור שערכתי בקרבת המלון הקטן באנטקיה שבו התאכסנתי.

החיים באנטקיה מתנהלים בקצב אִטי. זו תכונה שנגלית לעין כל מי שמגיע לפינה מרוחקת זו של טורקיה. וזו לא ביקורת – להפך: ימי סוף יוני הם ימים של שפע באנטקיה, ימים של עשייה גדולה. העצים מתפקעים מרוב פרי, ומן הבתים והסמטאות עולה תכונה ערה. דלתות הבתים בשכונות המפותלות של העיר פתוחות לרווחה, ועל האש עומדים סירי ענק שעולה מהם ריח מתוק וחמים של ריבת שזיפים ואגוזים. תושבי המקום שרואים זר סקרן מציץ על סף החצר, מזמינים לקפה ולשיחה קצרה מתובלת בהרבה צחוק לבבי.

קל מאוד ללכת שבי אחר הכנסת האורחים, הריחות והמראות. אבל המורכבות מתעתעת. יש הרבה עוני. העבודה הזאת לא נועדה לצרכים ביתיים. התמורה עבור קילוף של אלף אגוזים או שזיפים, הנמשכת שלושה ימים, היא עשרים דולר. כדאי לזכור זאת בפעם הבאה שרוכשים צנצנת ריבה או מיץ תוצרת טורקיה.

אבל לא זה העניין. מרחק שני בתים בלבד מהבית שבו התארחתי לרגע קט לקפה ולריבה טרייה, ניצבת דלת כבדה מסורגת שעליה שלט: "מרכז רפטריאציה למהגרים בלתי חוקיים", כלומר מרכז להשבת פליטים לארצם. כשעברתי שם במקרה לגמרי, הרמתי לרגע את הראש להסתכל סביב רק כדי לגלות שמן הקומה השנייה ממול שוטר טורקי בוחן אותי דרך משקפת. לא עברו שניות אחדות, ואל הדלת המסורגת מאחוריי הגיע שוטר נוסף עם מכשיר קשר. הוא לא דיבר מילה באנגלית, אולם היה נחוש לברר מה מעשיי שם.