נתחיל מהסוף, מהעמודים האחוריים של "24 שעות", המוסף היומי של
ידיעות אחרונות: מדור הרכילות "העלוקה" (המוקדש כולו לשערוריית הזמר אייל גולן). מדור "פיצוחים", כפולת עמודים ובה שני תשחצים גדולים ותשבץ קטן, סודוקו קשה מאוד, סודוקו בינוני, חידאתו(?), קאקורו, "שחור ופתור" והורוסקופ יומי. ובהמשך מדריכי סרטים וטלוויזיה ועמוד שלם של "מסביב לעולם", לקט הביזאר הגלובלי.
שטויות, יגנח הקורא גבה המצח למקרא כותרת המשנה: "הקזינו הגדול ביותר בבריטניה מחפש שומרי סף שגובהם אינו עולה על 1.47 מ'". כך הוא גם יגיב על הידיעה האחרת, אודות הצעיר הבריטי השוקל 230 ק"ג, ששום חברת תעופה אינה מוכנה להטיס אותו חזרה הביתה מארצות-הברית.
מדוע לבחון את ה
עיתון דווקא בכיוון ההפוך, ולא להיכנס אליו מהשער, מהעמוד הראשון? יש קוראים לא מעטים שזה המסלול שלהם. מציצים לרגע בשער, ואז הולכים לקצה השני. בשגרת הצריכה של העיתון, התשבץ, או הסודוקו, חשוב יותר מהדיווח מז'נבה. ואת "מסביב לעולם", שאמור להיות המנה האחרונה בתפריט הטקסטים, יש מי שאוכלים לפני המנה העיקרית. כמובן שגם הטעם חשוב: תשחץ קשה מדי, או קל מדי, עלול לעצבן את הקוראים. בסופו של דבר עיתון הוא מוצר רב מרכיבים, שיכולת הקיום שלו תלויה בזיקה בינו לבין קוראיו. "הוא חי או מת על הבנת הקוראים שלו ועל כך שהוא מספק להם את מה שהם רוצים", מצוטט עורך לשעבר בספרה של פאולה מרטון על העיתונות הפופולרית בארצות-הברית.
דפדוף ב"24 שעות", כמו ביתר חלקי העיתון, מסביר את סיפור ההצלחה של ידיעות אחרונות, הצלחה בתפוצה ובהכנסות, ויותר מכך - בקשר עם קוראים. זה סוד הצלחתם של עיתונים מסוגו - הטבלואידים. העיתונים הפופולריים קטני הפורמט, הצעקניים, המגישים לקוראים תמהיל מגוון של נושאים בדרך קלה לעיכול. לעתים יכנו אותם, בביקורת מהולה בלעג, "צהובונים". הם מוצגים כניגוד הכמעט מוחלט לעיתוני העלית, יומוני האיכות (ע"ע ה"ניו-יורק טיימס", "די וולט",
הארץ), שמופיעים על גבי יריעה רחבה וגדולה - "ברודשיט" באנגלית.
הנה רשימה חלקית של המרכיבים העיקריים בתמהיל, ב"24 שעות" ובחלקים אחרים של העיתון, שמסווגים את ידיעות אחרונות כנציג עברי של ז'אנר הטבלואידים. אומנם בלי נערת עמוד 3 של "הסאן" הלונדוני, אבל טבלואיד במסורת של ה"דיילי מייל", ה"דיילי מירור" ורבים אחרים:
א. נושאים "רכים". הרציונל: יש מספיק חדשות כבדות ורציניות במקומות אחרים, לקורא הממוצע אין סבלנות או מוטיבציה לקרוא עוד פוליטיקה ומקרו-כלכלה. ואם אי-אפשר בלעדי החדשות, הופכים את השיח עליהם ב"24 שעות" לדו-קרב בין שני צדדים. בעד ונגד. כאילו המציאות רבת הפנים היא בעצם מטבע שיש לו רק שני צדדים. ובעמודי החדשות: דגש מתמיד על הדרמה, העימות, הדו-קרב האישי.
ב. סיפורים אישיים, עדיף של ידוענים. וכך, עמוד אחרי עמוד ב"24 שעות": "שבע שנים אחרי הגירושים, חסר למשה דץ דבר אחד: זוגיות הבעיה היא שהוא לא מחפש"; אלישע בנאי "שונא שמדברים עליו בתור הבן של"; יבגני אורלוב, שהפך להיות הכוכב המפתיע של הסרט "פנתר לבן". כך מספקים את יצר ההצצה של הקוראים. לא עוסקים בסוגיות, רק באנשים. מרכיב זה בולט לא רק במגזין היומי אלא גם בעמודי החדשות.
כבר לפני 70 שנה זיהתה החוקרת הלן יוז את נוסחת "העניין האנושי" שהיא ליבת העיתונות הפופולרית. היא בחנה את פרשת חטיפתו ורציחתו של בנו התינוק של צ'רלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיאנוס באטלנטי בטיסה, והגיעה למסקנה שבסיפור הזה היו מרכיבים של "עניין אנושי" שמשך את כולם, "עניים כעשירים, גברים כנשים, שחורים כלבנים". ואולי, הוסיפה יוז, הסיקור התקשורתי מספק את הצורך הישן נושן לרכילות, כזו שפעם עברה מפה לאוזן ליד הבאר או המדורה.
ג. הממד הרגשי. פרשת לינדברג נגעה במיוחד בבלוטות הרחמים והחמלה. וגם הזעם. הוגה הדעות הגרמני יורגן האברמס כתב על הצורך של חברה מודרנית בשיח רציונלי שיתנהל במרחב הציבורי, אבל עיתוני איכות שאימצו את המרשם שלו נותרו עיוורים לכך שמרבית בני האדם אינם פילוסופים או הוגי דעות. עיתונים כאלה סובלים לעתים קרובות מנכות בכל הקשור לחלק חשוב מהמרקם האנושי - הרגש. ומכל הרגשות, אגב, שמור מקום מיוחד לפחד (דפדפו לעמוד 3 במוסף "ממון" - מה עובר בראשיכם למקרא הידיעה שבעקבות הקניונים גם בתי המלון מבקשים לוותר על מאבטחים?).
ד. אנחנו מספקים תכל'ס. לקראת סוף השבוע מוקדש חלק משמעותי מ"24 שעות" ביום חמישי לאירועי סוף השבוע המתקרב. מידע תכליתי: מה נראה, איפה נאכל. וגם ב"ממון" - פרויקט דמי חנוכה. כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן עורכת בדיקה של 14 משחקים וצעצועים לחג.
ה. קצר, מהודק, חי ומעניין. העין חולפת על העיתון היומי בדרך כלל תחת לחץ של זמן, ובעיקר בסביבה רוויית גירויים אחרים, ההולכים ומתרבים בעידן הדיגיטלי. רוצים ראיון? קחו "חמש קטנות", טקסט מבזקי באותיות מוגדלות. האדריכל העיתונאי של הצלחת ידיעות אחרונות,
דב יודקובסקי ז"ל, זיהה כבר באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת את ציבור צרכניו. "רצוי לכתוב דווקא בפסקאות קצרות ולא לקמץ בנקודות ופסיקים. הקורא עצלן. הוא אוהב קריאה נוחה", תדרך את הכתב החדש בפריז, ישעיהו בן-פורת ז"ל. ובאוזני העורכים שעבדו תחתיו הדגיש את הצורך בכתיבה חיה. "הקוראים לא מחפשים בעיתון ידיעות", אמר, "הם רוצים סיפורים". העובדות צריכות להיות בדוקות, אבל הגשתן צריכה להיות כסיפור קל לקריאה.
ו. פחות מילים, יותר גרפיקה. מראה העיניים חשוב לא פחות מהטקסט. לא רק כותרות גדולות ושימוש נדיב בצבע. בסוף המאה ה-19 היו אלה העיתונים הפופולריים שהרבו לשלב ציורים, ואחר כך היו בין חלוצי השימוש בתצלומים. החידוש הזה נחשב בעיני המבקרים כמרכיב נחות, המוזיל את הנכס העיקרי - המילה הכתובה. מבקר אמריקני אחד כתב כי השימוש בתצלומים הופך את העיתון ל"נדוש, טריוויאלי, צעקני, רווי זימה, חולני ומטופש".
מאז עידן הטלוויזיה מבינים גם עיתונים כבדי ראש שלגרפיקה ולתצלומים יש מקום חשוב, לא רק כאמצעי למשיכת תשומת הלב אלא גם כמרכיב עיתונאי בעל ערך. מצד שני, לחלק מהאשמותיו של המבקר הזועם יש לעתים בסיס. שהרי הטבלואידים עושים הכול בווליום קצת יותר גבוה.
ז. הקפצת המעניין לעיני הקוראים. מי שלוקח ליד את ידיעות אחרונות יודע שהוא אינו צריך לקרוא את הידיעה או הכתבה עד סופה, או להצטייד בזכוכית מגדלת כדי למצוא את הפואנטה. העורכים עובדים בשבילו: שולפים משפט כמו "אני צריך נערות? יש לי 40 נשים" לכותרת הראשית, מתמצתים את עיקרי החשדות נגד ששת הנחקרים לאינפוגרפיקה (עמ' 4). ההיררכיה ברורה, מודגשת, מוגשת בכפית לפיו של הקורא.
הארץ מקדיש כפולת עמודים שלמה לאירוע בלתי דרמטי וחסר משמעות 
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
