הרהורים על הסרט "היא"

מאז דצמבר, כשהסרט "היא" יצא לאקרנים תחילה בארה"ב ואחר כך מחוצה לה, נכתבו עליו ביקורות לרוב. החידוש בו היא האהבה המתפתחת בין אדם בשר ודם וישות וירטואלית. את דמותה של אהובתו - במקרה של אהבה רומנטית - בן האנוש לא יכול לראות אלא רק לדמיין (וההפך גם כן). רק את קולה הוא שומע ומבין את שפתה. החיבור ביניהם מתאפשר הודות לטכנולוגיה. בסרט משתמשת הדמות המרכזית באוזנייה כדי לתקשר עם אהובתו ובמצלמה כדי שהיא תוכל לצפות בו ובסביבתו המיידית ואף להיות "נוכחת" חברתית בערב של בילוי משותף עם חברים.

קשר של יחסי אמון, ידידות ואהבה בין בני אנוש לבין ישויות בלתי נראות אינו חידוש גמור. גם לא בעולם הקולנוע. ג'ונז, מפיק הסרט "היא" (She - שמו הלועזי של הסרט), בחר לבדוק לא את העתיד הרחוק, הבידיוני, אלא את ההווה בטווח המעט רחוק יותר מימינו אנו - שנות העשרים. כלומר, את מערכות היחסים שתהיינה אפשריות בעוד כעשר עד חמש עשרה שנה. והוא בוחן באמצעות הסרט "היא" את הטכנולוגיה כממלאת-מקום של הקשר האנושי, במיוחד הרגש האנושי.

הטכנולוגיה תתפתח, למיטב הבנתו של ג'ונז, כך שמערכת הפעלה אחת, שאחראים לה מאות מתכנתים, תוכל לתפקד כישות בעלת בינה [מלאכותית כמובן] במישור האינטלקטואלי ובמיוחד כישות בעלת אינטליגנציה רגשית ובעלת רגשות אנושיים ובכך תספק חלופות דמויות בשר ודם לרווקים ורווקות, לגרושים וגרושות, לאלמנים ואלמנות ולבני אנוש בודדים באשר הם. הקשר ה"אנושי" בין האדם והמכונה יאפשר תקשורת "בגובה העיניים" שתוכל למלא את כל צרכיי בני האנוש... לרבות יחסים אינטימיים ורומנטיים, ואם עדיין לא צפיתם בסרט, יש בו רמיזה לכך שגם צאצאים בשר ודם יוכלו להיוולד כתוצאה מהקשר הזה.

האנשה של ישות וירטואלית - חסרת דמות אבל בעלת קול ויכולת דיבור אנושית - אינה חזון אחרית הימים. ישות וירטואלית המדברת אלינו וממלאת צרכים חיוניים בחיינו איננה רעיון חדש. יסלחו לי שומרי המצוות ובעלי האמונה באל עליון. אבל החיבור שיצרה היהדות בין בני אנוש, העם הנבחר, לבין האל שאת קולו זכו לשמוע מנהיגינו הדגולים בתקופות שונות החל מאברהם אבינו, דרך יעקב, יצחק, משה, אהרון, הנביאים הראשונים והאחרונים, מלכי יהודה וישראל ואחרים - מעניק לישות שאין לנו מושג מה דמותה ורק קולה נשמע ליחידי סגולה את היכולת למלא תפקיד בחינוך, בהעצמה רגשית ואינטלקטואלית, בהכוונה נפשית, בהדרכה לחיים ובדרך חיים ומה לא - ואת זאת יש כאלו המקבלים ללא כל היסוס או פקפוק וללא התפלספויות מיותרות. לכל צד יש מחויבויות מוגדרות מראש, האל מחויב לעם הנבחר והעם הנבחר מחויב לדרכו של האל. לכל צד יש פן רגשי, האל אוהב את עמו בכל תנאי, האל גם מעניש את עמו, והעם אוהב את אלוהיו, מכבד אותו ונזקק למערכת היחסים הזאת. היא ממלאת-מקום חשוב בהווייתו.

במובן זה נדמה לי שעידן הטכנולוגיה וההתפתחויות בכיוון של בינה מלאכותית ולאחרונה, רגש מלאכותי, אינן בגדר חידוש של ממש. חקרתי את התחום וגם כתבתי עליו כאן. מה שכן, כאן באה לידי ביטוי היכולת של האדם עצמו ליצור במו ידיו את הישות הוירטואלית עימה הוא מקיים קשרים הדדיים. זאת בניגוד לסיפור על קיומו של אל אחד כל יכול שיכולת הבריאה וההשמדה בידיו בלבד - החל מבריאת העולם על יצוריו, ברואיו, ועצמיו וכלה בהשמדתם.

אני נמנעת מלהיכנס לסוגיות צדדיות שמתבקש אולי לגעת בהן כאן - כמו המישור בו עוסק ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שאף הוא במידה מסוימת נוגע ביחסים שבין אדם ומכונה.

בדומה לכך, לא אתייחס כאן גם למה שנקרא "ישות הוירטואלית" של כל אחד מאיתנו, המתאפשרת בזכות פונקציות טכנולוגיות של תקשורת. שכן, בכל רגע נתון כולנו יכולים לתפקד ברשת תחת כינויים שונים ובעת ובעונה אחת למלא את תפקידינו היומיומיים כבני אנוש בעלי זהויות קבועות ומוכרות.

ג'ונז לא הרחיק לכת בסרטו "היא" כשיצר את החיבור בין המחשב לאדם והעדיף להיצמד למושגים המוכרים לנו. ובכל זאת, הסרט לא היה מושך קהל אילו היה ממחזר רק את המוכר והידוע. ואמנם, הסרט מציע בכל זאת משהו - הוא מתמקד במערכת יחסים בין אדם ומחשב הכרוכים ביחסי אהבה וזוגיות ואת זאת יש לזקוף לזכותו. ג'ונז מגייס את טכנולוגיית הקולנוע ומעביר תרחיש של זוגיות לקהל הצופים, הן זוגיות שהאהבה והחברות הן הדלק המניע אותה, והן זוגיות המהולה באהבה רומנטית שאנו מכירים בעולם הפיזי. הניסוי של ג'ונז הצליח מעל ומעבר. הקולנוע כמעבדה ליחסים עתידיים בטווח של שנים בודדות מהיום הוא מרחב מתאים לבחון מה עשוי להתפתח. זה מסקרן. "היא" מראה שהכל אפשרי עד ש... עד כאן. אינני רוצה לגזול לאיש מכם את ההנאה מהסרט.