״השמחה מזיקה לעצבות״, כך אמר לי חבר טוב כשסיפרתי לו, כמה אנשים ללא קרובי משפחה או חברים, מרגישים בדידות תהומית במיוחד בחגים, ואיזה כוחות נפש צריך אדם כדי לקום מבירא עמיקתא ולטפס לאיגרא רמא.
ואכן, החיים חזקים והאדם הכי בודד בעולם יכול להיעזר בכוחותיו הוא כדי לשמוח במה שיש לו ולא להצטער על מה שאין לו. עליו לאחוז בציצית ראשו ולהוציא עצמו מבור הבדידות והצער ולמצוא בגופו ובנפשו את החבר הטוב ביותר שלו, את קרן אור התקווה והשמחה שבו, וכשהוא שמח בחלקו, אוהב את עצמו, דואג לבריאותו, מוצא לו עיסוקים שונים למלא את חייו, לומד, מנגן, מתנדב..., אז יש בו הכוחות לאהוב את זולתו ולהשפיע מאורו על סביבתו וכך לא ירגיש עצמו בודד לעולם, גם לא בחגים, בין אם יהיה בגפו ובין אם יהיה עם בני משפחה או חברים!
בדידות וחג בכפיפה אחת.
בחגים "הגדולים", כמו פסח וראש השנה, אנשים בודדים מרגישים בודדים יותר. הם מסתכלים בעיניים כלות על שכניהם/חבריהם העסוקים בהכנות לחג, בניקיונות, בנשיאת הסלים מהשוק השופעים כל טוב שיוכנו ויוגשו לשולחן החג. הם שומעים את מצהלות ילדי השכנים השמחים בקבלם את מתנות החג..., ואילו הם, ספונים בדירתם מאחורי וילונות שקופים, כרואים ואינם נראים, שומעים רק את צעדיהם החרישיים, את קול הרדיו שהפך ברבות השנים לידידם הנאמן או צופים בטלוויזיה בתוכנית כלשהי, ואין עם מי להחליף מילה, דעה, הגיג... רק ארבעה קירות מביטים בהם בדממה חרישית ובחוסר אונים. אפילו הכלב, ידידם הנאמן, אינו יכול לנחמם בעת הזו.
לעיתים, הם מתקשרים לחבר/ה כדי להפיג את השקט הנורא סביבם ולהחליף מילה או שתיים, להרגיש מעורבים בהתרגשות הכללית ולתת הרגשה לצד הדובר מעבר לקו, שאף הם שזורים בתוך מארג חיים זה של תכונה לקראת החג, שגם הם נמצאים בתמונה ולא חו"ח מחוץ למסגרת..., ולשאלה: "היכן תהיה בחג?", הם ממציאים תשובה שתהיה סבירה באזני השואל ומזדרזים לשאול אותה שאלה את בן שיחם, ואז שומעים פירוט מפי הלה, היכן יבלה את ליל הסדר ומי יבוא מלבדו, מה יאכל, ומה הכין ואילו מתנות קנה לזה ולזה... עולם ומלואו!
הפלא הוא, שבאותה שיחה משתלטת עליהם אווירה טובה, אווירת חג והם מרגישים שותפים לשמחה, ל"ביחד" המשפחתי של החבר/ה הדוברים מעבר לקו..., אך אחרי שהשפופרת מונחת על-כנה, שוב הם חשים בדממה סביבם, בבדידות הצורבת.
אני מבאי סינמטק ירושלים, וזאת משום אהבתי שאינה יודעת גבולות לסרטים. במשך השנים התהווה כמעין "מועדון חברים" קבועים בסינמטק ונוצרו בו חברויות נעימות ובלתי מחייבות. בתוך הבניין המפואר הזה מתכנסים אנשים דוגמתי, שהסרטים "מנקים להם את הראש" ומרעננים את הנשמה. אנו צוחקים ובוכים יחדיו בסרטים, יושבים לשתות קפה לפני ואחרי הסרט, לעיתים אוכלים במסעדת "לבן" המשובחת וגומעים בעינינו את הנוף המקסים של ירושלים רבת ההוד הנשקף ממקום מושבנו במסעדה. לא תאמינו, אפילו נוצרו זוגות באותו "מועדון חברים" לשמחת כולנו.
איך שגלגל מסתובב...
באחד מימי השלישי, קבעתי עם חברתי, ניצה, (סינמטקית אף היא), להיפגש שעה וחצי לפני הקרנת הסרט במסעדת "לבן". החלטנו לשבת בנחת, לאכול ארוחת ערב טובה ולשוחח על דא ועל הא כדרכן של ידידות טובות.
הזמנו מקום טרם בואנו, כדי להבטיח לנו תצפית טובה לנוף הקסום שנשקף מהמסעדה על חומות ירושלים ומגדל דוד. בעודנו מצפות למלצר שיגיע אלינו, סיפרה לי חברתי סיפור שמאד נגע ללבי.
ניצה, צעירה ממני במספר שנים, אלמנה החיה בגפה ב"מבשרת". שתי בנותיה עקרו בעקבות האהבה לצפון. האחת קיבוצניקית והשנייה מתגוררת בקריית טבעון, שתיהן נשואות ויש להן ילדים. ידידתי סירבה לעזוב את ירושלים ולגור בסמוך לבנותיה ונכדיה: "אני לא יכולה לעזוב את הבית, השכונה והעיר בה הכרתי את נפתלי שלי", אמרה. "הוא היה בעל למופת ואני הולכת ומתבגרת ואיך אוכל לעלות על קברו בכל פעם שעצוב לי? ואולי גם לו יהיה עצוב כשלא אוכל לבקרו באותה תכיפות ולטפל בקברו כפי שאני עושה במשך שנים רבות מאז נפטר? הבנות לא יכולות לעלות ירושלימה בכל אזכרה ולעזוב את בני משפחתן, ובינינו, גם אותי
הן באות לבקר פעם ביובל. יוצא איפה, שאני זו שטורחת להגיע אליהן לצפון כדי לשחק עם הנכדים".
בעודה מספרת לי זאת, הוגשה לנו הארוחה והתחלנו לאכול, כשכל אחת משמיעה קולות של שביעות רצון מהמזון שגרסה בין שיניה. אכלנו לאט ובתענוג רב ומדי פעם הערנו הערה או שתיים הנוגעות לטיב המזון וליפי הנוף. שתינו נוהגות לא לשוחח בפה מלא, "פן יקדים קנה לוושט".
כשסיימנו את ארוחתנו הדשנה דילגנו על הקינוח, תוך תקווה, שעצם אי-אכילת ה"מנה האחרונה" תגרום לנו להיראות רזות יותר. התמלאנו בהערצה פנימית על אומץ לבנו ואופיינו החזק לא להזמין מן המתוק המתוק הזה ובמקום, הזמנו משקה חם בלבד.
רציתי לשאול את ניצה דבר מה והבחנתי שעיניה מלאו דמעות. היא מיהרה ליטול את מפית הנייר ולנגב את הדמעות שגלשו שוקטות על לחייה.
הבטתי בה נחרדת, הנחתי את כף ידי על כף ידה ושאלתי אותה: "ניצה, מה קרה?", אמרתי דבר מה שהעליב אותך?".
"לא, לא, חלילה, זה שום דבר", השיבה וקינחה את אפה, "נזכרתי במשהו הנוגע לחג".
"שום דבר? נו, ספרי מה על לבך. הוריי תמיד אמרו לי שבמצב כזה, צריך לנהוג על-פי הפסוק: 'דאגה בלב איש ישיחנה' (משלי יב, כה), מוטב לאדם שיוציא מהלב מה שמעיק עליו ואני פה לשמוע מה מעיק על לבך. ניצה, אנו ידידות לא רק מתי שהחיים מתוקים, אנו ידידות גם בשעה שצר על הלב. נו, ספרי לי מה כואב לך שהביאך עד כדי דמעות", דובבתי אותה. היא השתהתה קמעא, נשמה עמוקות והביטה בי. "תשמעי, איך שגלגל החיים מתגלגל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ולהפך.
יש לי בן דוד, היחידי שנותר לי מכל בני משפחתי שנספו בשואה. קרוב זה הוא גבר מוכשר, עשיר, נשוי וללא ילדים, מודרני כביכול. הוא ואשתו החליטו לא להביא ילדים, 'כי העולם מלא אנשים רעים ואנו לא רוצים ללדת ילדים שיסבלו בעולם הזה. יש המון ילדים מסכנים ועניים, מוטב לאמץ אחד או שניים מהם ולגאול אותם מייסוריהם׳, כך אמר ולא אימץ אפילו ילד אחד.
את יודעת שאני אלמנה מזה ארבע עשרה שנה. לא נישאתי שוב מתוך ידיעה, שלא אשיג גבר שיאהב אותי כמו נפתלי שלי והעדפתי לחיות לבד. ואכן, אחרי שחיתנתי את שתי בנותיי, חשתי רווחה והתחלתי לחיות, כמו שאומרים. הכל טוב ויפה,
תודה לאל, החיים מאירים לי פנים וזורמים בנעימים. יש לי חברות ואנו הולכות ללמוד בקורסים בסינמה סיטי בבקרים או להתעמלות. בערב אני הולכת להרצאות, לקונצרטים, לאופרה ובאה לכאן, לסינמטק, פוגשת אותך ועוד חברות. לפעמים אני נוסעת לבנות שלי והן באות אליי..., בקיצור, לא חסר לי דבר! אך כשמגיע חג ראש השנה או חג הפסח, אני נכנסת לדיכאון כזה, אין לך מושג".
"אבל יש לך בנות, שתחיינה, תיסעי אליהן ותבלי אצלן את החגים", הצעתי.
"לפעמים אני נוסעת לשם. הבנות שלי נפלאות, אך לעיתים קרובות הן מתארחות אצל משפחות הבעלים ושם אני לא מוצאת את עצמי שייכת. אני לא יודעת איל להסביר את זה, אבל יש לי הרגשה לא נעימה. אם המחותנים של בנותיי היו רוצים בחברתי, לא היו מזמינים אותי באמצעות בנותיי אלא מתקשרים ומזמינים אותי במו פיהם, זה יעלה להם רק עוד שיחת טלפון אחת. מכיוון שהם לא נוהגים להזמין אותי בצורה מכובדת, שגם אני ארגיש רצויה בביתם, אני מספיק נבונה להבין מתוך מה שלא נאמר, את מה שבכוונתם לומר - שאיני רצויה בביתם. למה? לאלוהים פתרונים!
פעם אחת הוזמנתי אל המחותנים באמצעות בתי. מחלתי על כבודי ונעתרתי להזמנה. הכנתי שני סלטים בקערות גדולות שיספיקו לכולם, כדי לתת הרגשה שגם אני שותפה לאירוח, ומה את חושבת קרה? אף אחד מבני משפחת המחותנים לא נגע בסלטים שהנחתי על השולחן! לבושתי, הייתי צריכה להחזיר את שתי הקערות הכמעט מליאות לביתה של בתי. היא לא אמרה דבר, אך הרגשתי שנעלבה מ א ד מהתנהגותם של חמותה וחמיה. מה, אני שמה רעל באוכל שהם פוחדים לטעום ממנו? מאז, לא הוספתי להתארח בביתם ובתי לא הכריחה אותי יותר לבוא אליהם.
על כל פנים, כפי שאמרתי לך, בחגים "הגדולים" אני מרגישה כל כך בודדה ועצובה, אין לך מושג.
המלצרית הגישה לנו את המשקה החם שהזמנו ושאלה אם אנו רוצות דבר מה מתוק? "לא, תודה", אמרנו לה בקול אחד וחייכנו.
עכשיו תספרי לי למה בכית?", שאלתי. היא הביטה בי בעיניים עצובות, לגמה מכוס התה שחפנה בין כפות ידיה" והתחילה לספר.
"היה זה בזמן שהייתי אלמנה "טרייה". כפי שכבר שמעת, נפתלי שלי ישב על המיטה והוריד את שעון היד שלו, התכונן לשינה, לפתע אמר לי: "ניצה, הלב שלי כואב", הניח ידו על הלב ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא נפל על צדו במיטה, ראשו נחבט בגב המיטה תוך שהוא מחרחר ואחרי דקה שתיים, הלך בדרך כל הארץ והשיב נשמתו לבורא. אני זוכרת שקראתי לו: 'נפתלי, נפתלי', אתה מרגיש לא טוב?...', אך כבר לא היה עם מי לדבר. מת מות נשיקה, כמו צדיק.
המקרה הזה היה שוק עבורי שעד היום לא השתחררתי ממנו. תארי לך שאת חיה עם גבר בריא, לא מעשן, ספורטאי, פעמיים בשבוע היה מבלה במכון כושר ופעם בשבועיים יוצא למסע אופניים עם חבריו במרחבי הארץ וחוזר עם חוויות נפלאות. אוכל מזון בריא כל חייו..., אפילו נזלת לא הייתה לו. אני זו שהייתי מצוננת, לי כאבו הרגליים והצטרכתי להזמין מדרסים..., ופתאום, טראח! האיש הבריא הזה חוטף דום לב ומת לי מול העיניים תוך דקה! זה לא מזעזע? לעולם אינך יכול לדעת מה יקרה לך בעוד דקה. מפחיד!
אחרי מותו הייתי בתקופה מאוד קשה. הבנות כבר נישאו ועזבו את ירושלים ואז הגיע חג הפסח. באותה שנה הוזמנו הבנות לבית החמיות שלהן ואני, לא רציתי ללכת אליהן כפי שהסברתי לך והרגשתי בדידות עמוקה מים.
התקשרתי לקרובי היחיד ואת השיחה שהייתה לי אתו, לא אשכח לעולם! תאמיני לי, כאילו היה זה אתמול. קודם כל בירכתי אותו לשלום ושאלתי לשלומו ולשלום רעייתו. אחרי שהחלפנו דברי נימוסין אמרתי לו: 'חיים, אשמח אם תזמין אותי אליכם לליל הסדר, נעים יהיה לי לחגוג אתכם את החג, אחרי הכל אנחנו משפחה'. איך שהוא שמע את בקשתי, מיד הגיב ואמר: 'תראי, פעם היה העניין הזה של משפחה, היום זמנים חדשים - זמירות חדשות! משפחה, זה מה שאתה קובע מי תהיה המשפחה שלך. לך יש את שתי הבנות והנכדים - זו המשפחה שלך! ולי יש את אשתי ואת אחיה ומשפחתו, וזו המשפחה שלי! את ליל הסדר תחגגי עם בנותייך, ואנו נערוך את ליל הסדר שלנו עם המשפחה של אשתי', כך אמר ולא יסף.
מה אומר לך", אמרה ועיניה מלאו שוב בדמעות, "הודיתי לו ובירכתי אותו ב'פסח שמח' וסגרתי את הטלפון, וכי מה יכולתי עוד לומר? אין מילים בפי לתאר את הצער שהצטערתי באותו חג. ישבתי בביתי בודדה כמו כלב בין ארבעה קירות, שומעת את קולות השירה והשמחה של שכניי: "מה נשתנה הלילה הזה...", ואצלי הכל השתנה, העצב תפס את מקומה של השמחה והדמעות, הרסו לי את כל האיפור", חייכה במרירות.
"מבעוד מועד בישלתי דבר מה לאכול והנחתי מפה חגיגית על השולחן. הדלקתי שני נרות של יום טוב ובירכתי עליהם ואף הדלקתי נר ריחני נוסף והצבתי אותו על השולחן כדי לקבל אווירת חג בבית. כך ישבתי לבדי, שאלתי את ארבע הקושיות, שתיתי יין וקראתי את כל הטקסט עד הארוחה. אחרי הארוחה המשכתי לקרוא את ההגדה ושרתי את כל השירים, כאילו השולחן סביבי מלא מסובים. לבנותיי אמרתי, שאני מוזמנת לחברים. לא רציתי לצערן.
הימים חלפו עברו ואני, לאט-לאט, כפי שסיפרתי לך, התאוששתי ממותו של נפתלי ושבתי לחיים. כפי שאומרים הזקנים: ״החיים חזקים מן המוות!״
והנה, לפני כשבועיים התקשרה אליי מכרה שלי מתל אביב ושאלה לשלומי ולשלום הבנות והנכדים, ובין השאר התחילה לספר לי על קרובי זה, העשיר: "האם ביקרת את חיים לאחרונה?", שאלה.
"לא, כבר מזמן לא ראיתיו", עניתי.
"כדאי לך להזדרז, הוא כבר כמעט לא רואה, כמעט לא שומע..., את זוכרת שאיבד את השמיעה באוזן אחת בצבא כששירת בחיל התותחנים? עכשיו גם האוזן השנייה שלו ניזוקה ולא עלינו, אומרים שהוא חטף את המחלה הזאת, שמאבדים את הזיכרון, מתחיל לשכוח דברים, מסכן. איזה גבר היה, ואיזה גבר נהייה. בינתיים המוח שלו עדיין בהיר יחסית, אך מי יודע כיצד תתפתח אצלו המחלה. לכן, מהרי נא ולכי לבקרו לפני שלא יזכור מי את, והלא את קרובת המשפחה היחידה שיש לו...".
כמובן שנחרדתי לשמע הדברים והזדרזתי להתקשר לאשתו, אתה לא דיברתי זמן רב. היא שמחה לשמוע את קולי ושאלה לשלומי ולשלום בני ביתי. תוך כדי שיחה סיפרה לי על מצבו הבריאותי של חיים ושהוא במעקב צמוד של רופא פרטי. שאלתי אותה אם ניתן לעזור להם בדבר מה, והיא ענתה לי שאין צורך. הם שכרו בחור פיליפיני המטפל בו 24 שעות ביממה והקצו לו חדר בביתם המרווח".
"אז למה בכית?", שאלתי, "והלא קרוב משפחתך נמצא בקרב אנשים המטפלים בו במסירות ואין לך מה לדאוג לו".
"מיד תשמעי מדוע", אמרה. "לפני כשבועיים התקשרה אליי אשתו ואמרה לי: 'ניצה, השנה אנו מקיימים את חג הפסח בביתנו. את בוודאי זוכרת שבדרך כלל היינו נוסעים לחו"ל או הולכים למלון 'המלך דוד' ושם מבלים מספר ימים ומשתתפים בליל הסדר המפואר הנערך שם. השנה, לאור מצבו של חיים ההולך ומחריף, החלטתי שנערוך את ליל הסדר השנה אצלנו בבית, מי יודע איך תהיה בריאותו של חיים בשנה הבאה..., כמובן שנזמין קייטרינג עשיר ונפנק את אורחינו. אף הזמנתי שתי בחורות פיליפיניות שתעזורנה להגיש את האוכל, לפנות את הכלים מהשולחן ולנקות.
ניצה, חיים ביקש שאזמין אותך לליל הסדר לפני שאזמין את כל האורחים שלנו, וזאת משום שאת היחידה שנותרה לו בחיים מאז מאורעות השואה. אני מקווה שתבואי לליל הסדר בביתנו, אחרי הכול, אנחנו משפחה'."
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
