ככה החיים לא ממש יפים

הבוקר צפיתי בחדשות ערוץ 10 בתוכנית הבוקר של "אור ומיה" שבהגשת אור הלר ומיה זיו-וולף ולא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזניי. מתברר, כי באוניברסיטת "בן גוריון" שבנגב - באוניברסיטה החביבה, בבאר-/שבעי, שבה העברתי, בכיף גדול, שנים מספר בלימודי ספרות, במחלקה לספרות עברית, תוך שמיעת הרצאות מרתקות מפיהם של פרופ' יגאל שוורץ, פרופ' יצחק בן מרדכי, עמוס עוז, חיים באר ואחרים, נפתחה סדנא לצילום אירועים חריגים ובכללן הפגנות, הקשורה לתנועה לזכויות האזרח.

אנשים חושבים, שמחזור חיי התולעת/זחל הוא כזה: תולעת, הופכת לגולם, הופכת לפרפר, מטילה ביצים והכל מהתחלה.

כשצפיתי, אתמול, בטקס חלוקת פרסי ישראל לשנת תשע"ז - ובמיוחד כשראיתי פרופ' נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנה זו, לוחצת ידה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור ובמיוחד לאחר שפרופ' נילי כהן, נשאה נאום תודה בשם כלל מקבלי פרס ישראל, באותו מעמד - לא יכול הייתי שלא לפרוץ בצחוק פרוע, כשהעליתי נגד עיניי תגובתה הצפויה של דורית ביניש למעמד זה.

רַק הָעֵינַיִם הָאֲדֻמּוֹת עִם תְּחִלָּתוֹ שֶׁל בֹּקֶר,

גילוי נאות: אני ידידו של ד"ר זאב זיוון, קולגה בנושאי המחקר ועשיתי שימוש רב וחשוב במחקריו לאורך השנים במחקרי ובספרי אני. יתר על כן, כפי שמספר זיוון, "חילקנו" בינינו את הנגב לצרכי מחקר כמובן וזיוון התמקד בנגב הדרומי והרחוק ואני בצפוני ובמערבי.