דווקא עכשיו, ממרחק הזמן, ממרחק המראות המבעיתים, קולות פוגרום האונס הקבוצתי והבריונות המינית, דווקא עכשיו, אחרי מיצג בלוני הטרור המיני, כדאי, ראוי ונכון, לעצור לרגע ולשאול בקול גדול, חד ברור וצלול, תגידו השתגעתם? כן כן, אתם המפגינים שנשאתם את מיצג האונס לעיני האומה כולה, אתם שמדברים תחת כל עץ רענן על מות הדמוקרטיה, השחיתות, זכויות האדם, השתגעתם?
ואתה כבוד הנשיא? ואתם ראשי המפלגות משמאל וימין? ואתם הרבנים הראשיים? ואתם היושבים ראשונה במלכות המשפט? ואתם אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים? ואתן מניפות נס כבוד האישה, הזכות לכבוד בסיסי, אתן ארגוני ועמותות הנשים היוצאות בשצף קצף, בהצדקה מוחלטת, על כל רסיס אמירה פוגענית שיש בה אולי, שמא, פן, בדל אבק הטרדה מינית, מדוע החרשתן והחרשתם?
מדוע לא נשמעה ולו מחאה רפה כאשר מיצג האונס, איברי המין עם הכתובים המחליאים הוצגו בגאווה לעין כל והדהדו בכלי התקשורת משל היו מחאה לגיטימית. מדוע נדם קולן של הח"כיות מכל קצות הבית, מדוע לא התייצבה אף אחת מנשות ישראל מול שדרנית צווחנית המביישת את מקצוע העיתונות או מה שעוד נשאר ממנו, בנזיפתה הוולגרית כנגד הקורבן ולא כנגד נושאי מיצג הטרור המיני? הטחו עינכם מראות? האם אין קווים אדומים? לסדום היינו לעמורה דמינו? מביט בעיניים כלות ורואה איך השקר והכזב הפכו לגיטימיים בחלקים נרחבים בחברה. איך הצביעות קנתה לה שביתה בחלקים משפיעים במיוחד במחוזותינו. איך גסות הרוח, שיכרון הכוח, של אנשי תקשורת מסוימים מקבלים לגיטימיות.
איך הנבערות, הבורות, הוולגריות היו לחלק לגיטימי מהשיח במרחב הציבורי, איך ההתבהמות עברה מהאחו לתוכניות טלוויזיה בפריים טיים. אלה המודלים של ילדנו? זו הרקמה האנושית אשר תוביל, תנהיג, תשפיע בדור הבא? מביט ומסרב להיכנע למגמות הנוראיות הללו. דמו בנפשכם את צמרת המדינה בקול אחד מהדהדת את הזעזוע העמוק ממיצג האונס הברוטאלי בראש חוצות. אמירות ברורות, מעצר נושאי המיצג לחקירה בגין הטרדה מינית, שוו בנפשכם אם הארץ הייתה מזדעזעת ממעשה חמור זה נגד כל אדם באשר הוא אדם.
המסר היה מחלחל, עובר, עובד את פעולתו. מעשה נבלה כזה לא היה חוזר במחוזותינו. כבודה של כל אישה אינו הפקר, גם אם חלוקים עליו מכל וכל, גם אם סולדים מהתנהגותו, אורח חייו, זכות המחאה הינה זכות בסיסית, זכות הבריונות, האלימות, ההטרדה המינית אינה במרחב הסבירות של מחאה וחופש ביטוי. גם בחלוף הזמן אסור לאפשר למציאות של מיצג האונס להישאר ללא מענה, גם עכשיו חובת כולנו, בקול צלול, לומר: עד כאן.
