בוגי
יש משהו נוגע ללב במשה סמולנסקי (יעלון) שמוכר בשם בוגי. הזעם שלו כלפי נתניהו הוא לא הצגה אלא זעם אמיתי. הכעס שבוקע ממנו ומשתקף בפניו הוא אותנטי. השנאה שפורצת ממנו היא טהורה וטוטאלית. האיבה שלו לנתניהו היא כנה ומכול הלב. בוגי תוכו כברו, מבחוץ זועף, נרגן וכעוס ומבפנים יורה רותחת. בוגי הוא רימון בלי ניצרה. מספיק להגיד "ביבי" או "צוללת" כדי שיתפוצץ לך בפנים. כשהוא פותח את פיו, האיבה נשפכת ממנו. מבעבעת החוצה כמו לבה רותחת מתוך נפשו המיוסרת. בוגי מאמין באמונה שלמה ובכול נפשו ומאודו שנתניהו הוא אסון מהלך, מקור לכול צרותינו ובמיוחד לכול צרותיו, ושהחלפתו היא תנאי ראשון והכרחי להחזיר את המדינה לתלם. לכן בוגי כמעט לא מחייך. הוא אדם רציני להחריד. נדמה שהפעם האחרונה שראו אותו מחייך הייתה כשהתראיין על חיסול אבו ג'יהאד.
בוגי מזכיר קצת את סיפור הזן על שני הנזירים שמגיעים לנהר ועוזרים לאישה שחוששת לחצות. האחד נושא אותה על גבו, מוריד אותה וממשיך הלאה, השני ממשיך להתייסר מכך שחברו הנזיר נגע באשה. בוגי כמו הנזיר מסיפור הזן, פשוט לא יודע לשחרר ולהמשיך הלאה. הוא לעולם לא שוכח ולעולם לא סולח. כמו עקרב מסיפור אחר עם נהר הוא עוקץ אחרים וטובע בעצמו. בוגי הוא איש של אמת ומוסר, עקרונות וערכים ובעיקר קורבן שלהם ושל אופיו הבלתי מתפשר. בפרשת אל-אור עזריה, עקשנות מיותרת מצידו קטעה את התקדמותו לצמרת הימין והשאירה בו צלקת שלא תימחק, אבל ספק אם בדיעבד הוא היה מתנהג אחרת. בוגי לא טיפש. הוא יודע שרוב הציבור מעדיף את אלאור אזריה עליו אבל הוא פשוט לא יכול אחרת כי הוא עבד למזגו ולערכיו.
בוגי משוכנע שכול מה שנתניהו עושה פסול, נגוע בשחיתות ובניגוד עניינים והוא טוען זאת באותו ביטחון, דבקות ואדיקות מוחלטים ובאותה אמונה יוקדת שבה האמין כמה חודשים קודם לכן בהפך הגמור כאשר כהן בממשלת נתניהו. אבל לא איש כבוגי יחשוד בעצמו בחוסר אובייקטיביות. השנאה לנתניהו ממלאת את בוגי. יש בו כל כך הרבה זעם שלא נשאר בתוכו מקום לשום דבר אחר, בוודאי לא להגיון. בוגי היעלון שבכתר, ישר כמו סרגל. הוא אף פעם לא משקר אלא את עצמו. בדרכו "הארוכה קצרה" להושיע את ישראל מנתניהו הוא מוכן לכול, אפילו לבגוד בעקרונותיו ולשבת עם אנשים שבעיניו הם אויבים. בוגי הגמלוני פשוט לא רואה את דבשתו, אבל במבט מבחוץ נראה שאצלו ההיגיון נגמר במקום שמתחילים האינטרסים והאמת והעקרונות נגמרים במקום שמתחיל האגו.
כרמי
כרמי גילון מעיד על עצמו שכילד ונער היה פרא אדם ולפחות מהבחינה הזו זקנתו לא מביישת את נעוריו. בשנים האחרונות, אחרי עשרות שנים בשרות המדינה, גם הוא כמו רבים וטובים אחרים מקדיש את חייו להילחם ב"רוע המוחלט והמסית הגדול" נתניהו. כרמי גילון חזר אל הרחוב, שם הוא מעורר לאחרונה פרובוקציות, ואפילו נשך את עצמו בניסיון להיראות קורבן של אלימות ולהטיל דופי במשטרה. כרמי גילון ייזכר לנצח כמי שהיה ראש השב"כ בזמן שיצחק רבין נרצח. כל רצח הוא מזעזע אך לפחות לטעמי האישי, רצח של ילדים חפים מפשע מזעזע הרבה יותר ממעשי רצח אחרים, כולל מרציחות פוליטיות. מטפסי הרים, נהגי מרוץ, לוחמים בסיירת וגם ראשי ממשלה מקבלים עליהם סיכון מקצועי מוגבר להיפגע ולמות בזמן מילוי תפקידם.
רבין לא נרצח בגלל ההסתה שהייתה ולא בגלל השקפת העולם המשיחית כביכול של הימין. הסכם אוסלו גם לא נכשל בגלל רצח רבין אלא בגלל הסרבנות והרצחנות הפלשתינית. ניסיונות התנקשות במנהיגים תמיד היו ותמיד יהיו. רבין נרצח משום שהשב"כ לא השכיל למנוע את הרצח ואחראי עיקרי לכישלון הזה הוא ראש השב"כ דאז. ניסיון ההתנקשות גם לא היה הפתעה. זו הייתה תקופה מתוחה פוליטית והאיומים והסכנות היו ידועים וברורים. בוודאי שלא היה כאן מבצע מזהיר של הרוצח או צירוף מקרים נדיר שאפשר את המעשה. מה שארע הוא פשוט ועם זאת בלתי נתפס כמעט.
יגאל עמיר הגיע עם אקדח טעון בכדורים לעצרת שבה השתתפו עשרות אלפי משתתפים ונכנס לשם בלי שייבדק, נעמד ברחבת החניה והמתין בלי שמישהו יברר מה הוא עושה שם, התקרב ללא שום הפרעה לראש הממשלה, שלף את האקדח וירה בו. אם או בלי תיאוריות קונספירציות זה לא היה רצח בלתי נמנע, אלא ניהול חובבני והתנהלות רשלנית מצד השב"כ. לכן, מסע המחאה של כרמי גילון נגד נתניהו מצטייר כניסיון להסיר מעצמו אחריות ולהטיל אותה על נתניהו. לכן, השאלה הנכונה היא לא האם נתניהו הסית או לא הסית, אלא מה עשה כרמי גילון למנוע את הרצח ובעיקר מה צריך היה לעשות ולא עשה.
אברהם אבינו
עוד אחד שאמרו לו לך-לך, אבל להבדיל מביבי כן הלך: עוד אחד שנשוי לאשה בשם שרה הוא כוכב פרשת השבוע אברהם אבינו. בשונה מנוח, שעליו נאמר שהיה צדיק בדורותיו, על אברהם, שחי בתקופת סדום ועמורה, אפילו זה לא נאמר. אם אברהם אבינו, האב המשותף של היהודים ושל המוסלמים היה חי בינינו סביר להניח שהיה יושב בכלא על סחר בנשים, ניסיון לרצח של בן אחד, התעללות וגירוש מהבית של הבן השני ולא מעט חטאים נוספים. לא ברור מדוע אלוהים בחר מכול האנשים דווקא באברהם להיות שליחו ומייסד השושלת השמית, אבל בוודאי שזה לא היה בזכות מידותיו המוסריות. מהמקרא אנחנו למדים שלאברהם היו הרבה מידות טובות. הוא היה אדם בעל יוזמה ואיש עסקים מצליח. אברהם ידע להקשיב וידע לוותר ולהתפשר, הוא ניהל משא-ומתן קשוח להצלת סדום ועמורה ואפילו התגלה כלוחם אמיץ כשיצא לחלץ את בן אחיו לוט. דווקא יחסיו עם האלוהים נראים כיחסי קח תן קלאסיים ואמונתו נראית כעסקה כלכלית ואפילו מעט מפוקפקת.
הנאמנות של אברהם לארץ המובטחת היא על תנאי. בזמן בצורת אברהם לא מהסס לעשות רילוקיישן למצרים עד יעבור זעם. גם הנאמנות שלו לאלוהים נראית, איך לומר, נגועה בקבלת טובות הנאה. אברהם דבק באלוהים כי הוא הפך אותו לאיש עשיר. יותר מדי פעמים בסיפור המקראי אלוהים מבטיח לאברהם כיצד ירבה את זרע ואת הונו ויוריש לו את הארץ ויותר מדי פעמים אלוהים נדרש להתגלות לאברהם ולתת לו ביטחונות על כך. כך לא נראית אמונה מן הלב. כך נראה הסכם ממון.
מהטקסט המקראי עולה דמותו של איש העולם הגדול, קפיטליסט ואופורטוניסט. דווקא הציות העיוור לאלוהים ללא שום פקפוק, והנכונות לפגוע בבנו היחיד שנראית לנו כמעשה טרוף, הפכה ביהדות להיות סמל ההיכר שלו והוכחה לכאורה לגדולתו. דווקא התכונה הגרועה ביותר שבו, זו שיש לגנות ולהזהיר ממנה, זכתה להאדרה. ניתן למצוא בסיפורי אברהם ושאר האבות שלנו הרבה לקחים חיוביים. הסיפורים חושפים אנשים יצריים ומלאי פגמים ובעיקר דמויות אמינות ומציאותיות. למשל ניתן למצוא בסיפורים נשים חזקות ומשפיעות שאולי היו צדיקות אבל בוודאי לא צדקניות. שרה אימנו שלא מתנגדת להפוך לשפחת מין למען בעלה, בנות לוט שמחלצות זרע מאביהן, תמר שמפתה את חתנה יהודה והרבה סיפורים אחרים שמעידים על גישה מפוקחת והרבה פחות נוקשה מהדת של היום.
אולי זה לקח אחד שאפשר לקחת איתנו. כמו-כן, אם אלה אבותינו אין להתפלא על מה שנהיה מאיתנו. אברהם הוא הגזע שממנו התפתחנו כולנו ודומה שאנחנו, התפוח, לא נפלנו רחוק מהעץ. אז אנחנו לא כאלה גרועים ואם כן זה ממש לא באשמתנו. כשהיו לי טענות לביתי הצעירה על התנהגותה היא אמרה לי בפשטות, ירשתי את זה ממך. זו גם לא אשמתי, חשבתי, זה מאברהם ושרה. והאמת גם אברהם לא אשם, אלוהים הוא שבחר בו, אז שלא יבוא אלינו בטענות.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
