בקורי העכביש של צ'כוב

סיפורים קצרים הם סוגה סיפרותית שלא הריביתי לעסוק בה וחבל שכך, אבל אי-אפשר להספיק הכל. אתמול ראיתי את הסרט הרוסי "הגברת עם הכלבלב" ובעקבותיו קראתי שוב את הסיפור הקצר הכי מפורסם של צ'כוב. כל מי שרוצה להיווכח כמה קשה עד בלתי אפשרי לתרגם יצירה מסוגה אחת לשניה או בכלל להביא אותה לקולנוע מוזמן לראות את הסרט ולקרוא שוב את הסיפור הקצר. הסיפור של צ'כוב הוא יצירת מופת, פסגת הסיפור הקצר, באותה רמה של סיפורי מופאסאן ואו הנרי, יהלום קומפקטי שמכיל עולם ומלואו בכמה עמודים, כמו לפעמים שירה.

לעומת זאת הסרט הוא משעמם וטרחני, לא מביא כלל את האווירה הצ'כובית, את קורי העכביש בהם מסתבכות הדמויות כמו גם במחזות שלו, החוטים הולכים ונכרכים סביבן והן לא מוצאות את דרכן החוצה מהמבוך. הסיפור מתאר מצב, הילכי רוח, אין בו פתרון. לעומתו הקומפטריוט שלו טולסטוי לוקח סיטואציה דומה ומפתח אותה עם פתרון "חד-משמעי" באנה קרנינה. זה כמו ההבדל בין אמנות אימפרסיוניסטית לאמנות ריאליסטית, יש אצל צ'כוב פיוטיות, מועקה, אבל גם ראיה מפוכחת. אין כאן אבסורד כמו אצל קפקא בסיפור קצר שלו "הגלגול". מה עשה הסרט הרוסי? לקח את מעט השורות הריאליסטיות שבסיפור והפך אותן לעיקר העלילה, תוך שינוי גם של הסוף.

החיים קצרים, אתה יכול לבקר במאה מדינות ביקורים קצרים או בפריז מאה פעמים. אני תמיד בוחר בעומק על פני השטחיות, אם אני אוהב את פריז אבקר בה עשרות פעמים ויסלחו לי טורקמניסטן וויטנאם שעדיין לא ביקרתי בהן. כך קראתי אלפי מחזות, מאות ביוגראפיות, אבל לא יותר מכמה עשרות קבצי סיפורים, בעיקר כשאני לומד שפה חדשה. בזמנו קראתי סיפורים קצרים של פושקין, גוגול, טולסטוי, צ'כוב, דוסטויבסקי, טורגנייב, בבל וכו' ברוסית עם תרגום צמוד לאנגלית לשיפור הרוסית שלי, סיפורים קצרים בפרובנסאלית, פפיאמנטו, קריאולית וכו'. כי בסיפור הקצר בדרך כלל אתה נשאר לא מסופק ורעב, כמו עם לחמנייה לעומת חלת שבת. תנו לי לקרוא פעמיים את הקיחוטה ולא פעם אחת סיפורים קצרים של אנדרסן, למרות שהם מקסימים. אקרא אותם רק כדי ללמוד דנית.

אישית, היצירה הראשונה שכתבתי יצאה לי מחזה ארוך של חמש מערכות במתכונת קלאסית ולאחרונה סיימתי לכתוב ספר בן 2,400 עמודים. אבל כתבתי בכל זאת עשרות סיפורים קצרים, בעיקר כאירועים לקורסים שלי, המתארים דילמות אתיות, מעמוד אחד ועד עשרות עמודים, ממש נובלות, ואף הכללתי את הגדולים שבהן בדוקטוראט שלי. גם כשאני מנסה לכתוב מאמר בן 500 מילים זה יוצא לי לעיתים נדירות בלבד, ועל-פי רוב מאמר שלי הוא לפחות בן שני עמודים עד למסות של עשרות עמודים. בעיקבות עצרת מקוממת עם משפחות המחבלים ביום הזיכרון כתבתי מסה של עשרות עמודים על צביעות ומוסר מדומה ובמרכזה הפרכתי את הטיעונים שהועלו בהרצאה של רבע שעה אחד לאחד בשני מאמרים ארוכים שגם פורסמו בנפרד. אפילו בטוויטר אני כותב שרשרת.

או הנרי אני כבר לא אהיה, בטח לא סרבנטס, וגירסה מקוצרת של המחזה הראשון שלי הועלתה רק בערב קריאה על-ידי תלמידי החוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית. ביקשו ממני לצרף מוזיקת רקע לערב הקריאה וגם יצא לי "תקליטור" שלם של שעה וחצי עם שירים יווניים (טוב, זה מבוסס על האודיסיאה), האופרה פאוסט (צריך להקביל את המעשים השטניים של הפושעים האתיים למפיסטו), אבל גם שירים עבריים (שיר השיירה המסיים). הכל נמצא באתר שלי, ביוטיוב, אבל לא על במת התיאטרון. אפילו הסיפורים הקצרים/אירועים שלי נדחו, אם כי כמה בכל זאת פורסמו על-ידי ביטאון רואי החשבון (תנו כבוד...), ספר אקדמי בצרפתית ואתרי ארגונים שונים. בצוק העיתים, קיבצתי את רובם לספרי הלימוד שלי על אתיקה בהוצאת מאגנס ובאנגלית בהוצאת מלן מארה"ב.

יסלח לי אם כן צ'כוב שקראתי רק מעט מסיפוריו הקצרים, לעומת זאת קראתי את כל המחזות שלו וראיתי אותם מספר פעמים מעל מיטב הבמות בעולם. גם קפקא יסלח לי בוודאי כי אני מעדיף את ספריו על פני סיפוריו הקצרים, ומופאסאן עולה לאין שיעור ברומנים שלו על סיפוריו הקצרים. דווקא בשירה אני חסיד המינימליזם ושירים קצרים של פרבר, אזנאבור או צבי אביאל שעדיפים בעיניי עשרות מונים מפואימות ארוכות ומשמימות של כמה מגדולי המשוררים הצרפתיים והעבריים. אלא אם כן מדובר באיליאדה ובאודיסיאה בהקסמטר של הומרוס. אך כל תרבות גבוהה היא טובה, בכל סוגה שהיא, ולוואי והנוער של ימינו היה קורא אפילו סיפורים קצרים.